אכזרי מדי לאהוב

פרק 2

רוס-
אני יושב במשרד, מביט בשעון של ידי, מרגיש איך כל שניה שעוברת גורם לדמי לבעבע עוד קצת. עוד לא עשר בבוקר, והיא כבר מאחרת ליום הראשון שלה בעבודה.
אצלי איחור כזה, ועוד ביום הראשון, הוא בלתי נסלח. כבר התחלתי לתהות אם עשיתי טעות בבחירה שלי. אבל משהו בה.. מסקרן חלק בי. לפתע הטלפון שלי מצלצל, שמה של זוהר כתוב בו. השגתי את מספרה מכך שביקשתי ממייל. אבל איך היא השיגה את מספרי? אני לוחץ בכוח על הכפתור. נותן לעצמי רגע להתכונן לתירוץ הראשון שהיא תגיד לי. היא עונה בקול רועד, נשמע מעט מתנצל. ״אני בדרך, סליחה. הייתה לי תקלה עם הרכב,״ היא ממלמלת. אני לא מצליח לעצור את עצמי. זה כל-כך טיפוסי. כבר שמעתי את כל התירוצים האלה בעבר, וכל פעם הם מעצבנים אותי מחדש. ״תקלה ברכב?״ אני עונה בחדות, ״אז כל הרכב התפרק לך באמצע הכביש?״ אני אומר בקול לועג, מרגיש איך החיוך העצבני הזה נמתח לי על הפנים. אני מרגיש שהיא מתחילה לגמגמם משהו בצד השני, אבל לא אכפת לי. אני פשוט רוצה שהיא תגיע כבר, ושאני אוכל לראות את פניה וללמד אותה בדיוק איך מתנהלים במקום שכזה. אני מנתק את השיחה.

עשרים דקות לאחר השיחה, היא סוף סוף מופיעה במשרד. אני שם לב מיד - מה היא חושבת לעצמה כשהיא לובשת את זה? חצאית קצרה מידי, חולצה שגורמת לי לנשוך את שפתיי בכדי לא להסתכל. איך היא חושבת שהיא מגיעה לכאן כך? זה לא מועדון, זה מקום עבודה. וזה גם המקום שלי. אני כבר מדמיין במוחי איך כל הגברים במשרד מסתכלים עליה, נועצים בה עיניים כאילו היא כאן בשבילם ולא בשביל העבודה. אני לוקח נשימה עמוקה, מנסה לא לתת לזה להוציא אותי מדעתי. אני מחליט לתת לה את הטיפול הקר והקשה ביותר שאני יכול. ״סוף סוף הגעת,״ אני אומר. קולי קר שגורם לה לעצור לרגע, קצת מובכת. אני יודע שהיא מצפה להסברים. איזשהו חיבוק של ברוכים הבאים, אך אני מתעלם. משהו בליבי מעקצץ שאני רואה את פניה המובכות ומבולבלות. ״תתחילי לעבוד. יש פה מספיק ניירת שתשאיר אותך עסוקה שעות,״ אני אומר בקצרה. גולל במחשב, אפילו לא מרים את ראשי להביט בה שוב. דלת המשרד נטרקת ואני משעין את ידיי מאחורי ראשי, מה קורה לי?

אני עוקב אחריה במשך כל היום, מתעלם מהמחשבה שאולי אני קצת מקשה עליה. לא מעניין אותי איך היא מרגישה עם זה. היא כאן כדי להוכיח את עצמה. אני רואה איך היא ניגשת לעבודה, עושה את כל מה שביקשתי. אבל ברור שלי שהיא לא מרגישה קצת בנוח. ואני? מריץ אותה מדבר לדבר, נהנה לראות איך היא מנסה להוכיח את עצמה. היא מתקדמת אל כיוון המשרד שלי ואני משחק את עצמי עסוק בעבודה, כאילו לא בהיתי בה במשך שעות. ״אני חייבת לשאול, למה אתה כל- כך מעמיס עליי?״ אני רואה זיעה קטנה מבצבצת במצחה ומגחך. ״זו העבודה שלך, לא?״ אני עונה. קול קר כמו פלדה. ״את פה כדי ללמוד להתמודד עם הקצב כאן.״ היא נושפת בכעס ויוצאת מהמשרד עם רעש העקבים שלה.