אכזרי מדי לאהוב

פרק 5

זוהר-
אני מכבה את האוטו, יושבת לרגע בשקט בחשכה. הרחוב שקט, השעון ברכב מראה שכבר מאוחר מאוד, ואני עייפה. אחרי כמה שניות, אני אוספת את התיק ויוצאת מהרכב, הולכת לכיוון הכניסה לבניין. אני לוחצת על כפתור המעלית ומחכה שהיא תרד, מקשיבה לצלילים החלשים שלה מתקרבת. כשדלתות המעלית נפתחות, אני נכנסת ולוחצת על הקומה שלי, מרגישה את הכובד בעיניים ובגוף.

הדלתות נפתחות ואני יוצאת למסדרון, נעצרת ליד הדלת שלי. אני מחפשת את המפתחות בתיק, הידיים שלי זזות לאט מהעייפות, ובסוף אני מוצאת אותם. אני מכניסה את המפתח, מסובבת את המנעול ונכנסת הביתה, מדליקה את האור בסלון.

ואז אני רואה אותו.

הוא עומד שם, במרכז הסלון, כמו שלא עזב מעולם – לבוש במדי הצבא של ארצות הברית, זקוף ומבטו ישיר. אני מרגישה איך גופי קופא במקום, המוח מסרב לעכל את מה שהעיניים רואות. "מה... איך זה אפשרי?" אני שואלת בקול רועד, בקושי מצליחה לדבר. לא, לא לא!

הוא מחייך אליי חיוך קטן, כמעט מתנצל. "זוהר," הוא אומר בקול עמוק, "לא מתתי באמת. זייפתי את מותי. זה היה מסובך, אבל לא הייתה לי ברירה."

אני מביטה בו, נעה לאחור, מתרחקת ממנו אינסטינקטיבית. ״והבגידה?! שכחת ממנה אה?״ אני מגחכת בעצב. "שנתיים נעלמת. שנתיים לא שמעתי ממך כלום, כי אתה פאקינג מת! ופתאום אתה חוזר? אחרי כל מה שעברתי, אתה עומד כאן עכשיו? זה מגוחך!" זה לא אפשרי. ״אתה מת!״ אני אוחזת בראשי בכאב. ״ראיתי אותך נקבר.. ראיתי את הגופה שלך,״ הקול שלי נחלש ונשבר.

הוא נושם עמוק, עיניו עוקבות אחרי כל תנועה שלי. "אני יודע שזה נשמע לא הגיוני, אבל אני כאן, באמת כאן. אני רוצה שתסלחי לי." לסלוח לו?

אני צוחקת צחוק קצר, מריר. "סליחה? אתה באמת חושב שאחרי כל זה אני יכולה לסלוח לך? איך אתה מעז לבקש ממני דבר כזה?" אני מרימה את ידי בתנועה לא אמינה.

הוא מתקרב אליי, ניגש צעד נוסף, עיניו מבקשות להבין, אולי למצוא את הרגש שהוא מקווה שעוד נשאר שם. "תני לי להסביר, בבקשה," הוא אומר בקול כמעט מתחנן.

אבל לפני שאני מספיקה להגיב, התמונה מתחילה להתמוסס. אני שומעת את הקול שלו מתרחק, גופו מתחיל להיעלם כמו אדים דקים באוויר, ובתוך רגע אני מתעוררת.

אני קמה בבהלה מהמיטה, מתנשפת בכבדות, הזיעה מצטברת על מצחי, והלב שלי דופק כמו תוף בתוך החזה. זה היה חלום... רק חלום. אבל ההרגשה שלו – הריח, הקול, המבט בעיניו – הכול היה כל כך אמיתי.

אני קמה מהמיטה בהיסח הדעת, עדיין רואה את התמונות מהחלום בעיניים חצי-עצומות. "עוד פעם," אני ממלמלת לעצמי, "עוד סיוט."