אובססיה של זאב

פרק ד. קמילה

דחפתי אותו ממני.

המשחק הזה רק התחיל.

ביצים כחולות? שלום.

לא הסתכלתי לאחור, פשוט יצאתי מהבריכה בנונשלנטיות, מטפטפת מים, מודעת לכל מבט שננעץ בי.

אם לוקה באמת חושב שאני אפול לרגליו רק בגלל כמה מילים יפות—הוא חי בסרט.

אבל עכשיו אני מבינה משהו חשוב יותר.

יש לו כוח.

יש לו השפעה.

כל האנשים שעובדים כאן מכבדים אותו. אני רואה את זה בהתנהגות שלהם. איך שהם עומדים לידו, איך שהם נשמעים לו בלי לערער.

הם לא יבגדו בו.

הם לא יעזרו לי.

אבל זה בסדר.

אני אהיה חכמה יותר.

התוכנית שלי תצא לפועל לאט, בזהירות.

גם אם זה אומר שאשאר לבד.

לבד.

בלי האחים שלי.

בלי המשפחה שלי—המשפחה שבגדה בי.

כמה שזה כואב.

אבל אני כבר החלטתי.

אין דבר שאני שונאת יותר ממה שהם עשו.

הם זרקו אותי לכלבים.

וברגע שהם עשו את זה—הם זרקו את הקשר המשפחתי שלנו לפח.

הכאב מגיע מהם. לא ממני.

נכנסתי לחדר המקלחת, פשטתי מעליי את בגד הים הרטוב, ובלי לחשוב פעמיים עליתי חזרה לחדר ככה—נוטפת מים, עדיין בבגד הים.

לא טרחתי אפילו להחזיר על עצמי את שמלת החוף.

מים חמימים עטפו אותי כשנכנסתי למקלחת, שוטפים ממני את כל מה שעברתי היום.

המחשבות נדדו בזמן שסיבנתי את גופי, שמה לב שקיבלתי קצת שיזוף בפנים ובכתפיים.

אני אמנם בהירה, אבל אני לא זקוקה לקרם הגנה.

ברגע שסיימתי, יצאתי, מגבת עוטפת את גופי—ורק אז הבחנתי בו.

לוקה.

הוא ישב על הכורסה בחדר שלי, מחכה לי.

כנראה כבר הרבה זמן.

בן זונה.

התעלמתי ממנו לחלוטין.

המשכתי בעיסוקיי, כאילו לא ראיתי אותו בכלל, וחזרתי לחדר הארונות הענק שקרא לי אליו.

מה? אם כבר אין לי ברירה, לפחות אני יכולה ליהנות ממה שיש.

חיטטתי בין הקולבים, מחפשת משהו נוח—עד שמצאתי בדיוק את מה שרציתי.