אובססיה של זאב

פרק 13

אני דוחפת אותו בעדינות מהחיבוק מוחץ-העצמות שהעניק לי, מרגישה את פניי מתחממות מהמגע הלא צפוי. הלב שלי דוהר, אבל אני מאלצת את עצמי להירגע.

"לוקה," אני קוראת בשמו בקול רועד קלות, מצליחה סוף-סוף ליצור איתו קשר עין.

"כן, אמור?" הוא שואל, ועיניו נוצצות שובבות, כאילו הוא נהנה מהמצב המביך שבו הוא שם אותי.

אני פותחת את פי, אבל המילים נתקעות בגרון. אני מכחכחת קלות, מנסה לאזור אומץ. הוא לא ממהר, רק עומד שם, מחכה בסבלנות, כאילו יודע שהשתיקה שלי מדברת יותר מכל משפט שאוכל לומר.

"אני יכולה..." אני עוצמת עיניים לרגע, אוספת את עצמי, ואז יורקת את המילים החוצה במהירות, תוך כדי שאני משחקת את עצמי מובכת, כאילו הסיטואציה יותר מדי בשבילי. "להיות איתך היום?"

כשאני פוקחת את עיניי, אני רואה את החיוך הקטן בזווית שפתיו, את הברק המרוצה שמבליח במבטו. ברור לי שהוא אהב את השאלה, כי בשנייה הבאה הוא כבר קרוב יותר, ידו מונחת על לחיי בתנועה רכה אך נחושה.

אני נושכת את השפה שלי קלות, מסיטה את המבט במכוון, מחזקת את המשחק של הביישנות – אבל בפנים, אני יודעת בדיוק מה אני עושה.

מיה כבר לא נמצאת במטבח, וזה רק אני והוא. אחד מול השנייה, קרובים עד כדי נגיעה.

"פשוט..." אני מגמגמת, מנסה להישמע קלילה, "משעמם לי. ממש. אין לי טלפון, אין לי שום דבר לעשות כאן, ואני עומדת למות משעמום—או..." אני משתתקת לשנייה, ואז ממלמלת לעצמי, "או שאנסה לברוח שוב."

אבל אז אני מבינה שעשיתי טעות. הוא שמע.

כי ברגע הבא, ידיו כבר על כתפיי, אוחזות בי בעדינות אבל גם בהחלטיות. הלב שלי מחסיר פעימה.

"למה את לא מוותרת על הרעיון לברוח?" קולו נמוך, כמעט מתחנן, אבל יש בו גם משהו אפל. "אני לא מבין מה כל כך רע פה שאת כל הזמן רוצה לעזוב אותי?"

המבט שלו ננעל עליי, ועיניו—אלוהים, לרגע נדמה לי שאני מדמיינת, אבל לא. החום העמוק שלהן מתכהה באיטיות לצבע שחור עמוק, כמו צל שנשפך על קשתית עיניו.

"לוקה..." אני בולעת את רוקי ומנסה לשמור על קור רוח. "העיניים שלך... אני באמת חושבת שאתה צריך לראות רופא."

אני מחייכת חיוך קליל, מנסה להפוך את זה לבדיחה, לנתב את השיחה למקום אחר, אבל זה לא עובד. הוא לא מגיב לציניות שלי. הוא רק ממשיך להסתכל עליי, והצבע הכהה לא משתנה.

"הבאתי לך כל מה שאת אוהבת, לא חסר לך כלום," קולו נהיה עמוק יותר, כמעט לוחש, אבל המילים שלו כבדות. "ועדיין, את לא משחררת מראשך את המחשבה לעזוב אותי." הוא עוצר, לוקח נשימה, ואז מוסיף במשפט שנאמר בשקט מאיים: "את לא תעזבי אותי, קמילה. אני מבטיח לך."