אובססיה של זאב

פרק ב. קמילה

"4!"

ופתאום, אני רואה אותו.

האח שלי.

האח שהיה אמור להגן עליי, לשמור עליי, להילחם בשבילי—עומד מולי באותו מבט מקולל. אותו מבט מהיום ההוא. המבט שהלוואי והייתי יכולה לשכוח.

אני בוהה בו. כמה שניות עוברות, אולי יותר. אני לא בטוחה.

הזכוכית מחליקה מידי.

המבט בפניו של קרלו משתנה—הוא נראה מוקל. אבל אני? אני רק רותחת יותר.

מתקדמת אליו במהירות, תופסת בחולצתו, מביטה ישר בעיניו. מבט מתחנן.

תגיד לי שזה לא אמיתי. תגיד לי שזה חלום. שאני עומדת להתעורר בכל רגע.

אבל לוקה מתקדם לעברי, תופס את ידי, ואז מושך אותי אליו, מצמיד אותי אליו בחיבוק חזק.

לרגע, אני קופאת. ואז המציאות חוזרת ומכה בי בעוצמה.

אני דוחפת אותו בכל הכוח.

"אל תיגע בי!"

הצרחה נפלטת ממני בלי שליטה, קול חזק וחד שלא ידעתי שאפשר להוציא מהגרון.

"אני נגעלת ממך!"

אני רואה איך המילים שלי פוגעות בו. אבל אני לא עוצרת שם.

אני מפנה את מבטי לקרלו, הכאב והכעס מתערבבים בי כמו אש משתוללת.

"אתה מוכן להסביר לי כבר מה קורה פה?! מה עובר עליך?!"

קרלו לא עונה מיד. הוא מביט לרגע בלוקה, כאילו מחפש אישור. לוקה מהנהן בשקט.

קרלו לוקח נשימה עמוקה.

"אני מצטער, קמילה... אין לנו ברירה."

לפני שאני מספיקה להגיב, אני קולטת תנועה מהדלת.

פאלו וסרג'ו.

שני האחים האחרים שלי.

הם עומדים שם, מביטים בי. באותו מבט שאני כל כך רוצה לשכוח.

סרג'ו פונה ללוקה. "אתה יכול להשאיר אותנו לבד?"

לוקה מהנהן לשלילה. "אני צריך לוודא שאתם לא אומרים שטויות."

סרג'ו משחרר אנחה קצרה, ואז מתקדם לעברי. הוא אוחז בידי, מביט ישר לתוך עיניי.

"תאמיני לנו," קולו שקט, כמעט מתחנן. "אנחנו אוהבים אותך יותר מכל דבר בעולם. לא היינו עושים משהו שיפגע בך. אנחנו מגנים עלייך. לוקה מגן עלייך. את הובטחת לו מאז שהיית קטנה. אין לך ברירה... ואין לנו ברירה. בבקשה, תקבלי את זה."

הלב שלי מתכווץ.

האחים שלי. האנשים שהכי סמכתי עליהם בעולם.

הם אלה ששברו אותי יותר מכולם.

אני מושכת את ידי מסרג'ו, לא מוכנה אפילו להסתכל עליהם יותר.