רחוק אבל קרוב

פרק 1

הקדשה מלבלבת כי זה חשוב:
לזוג החמוד והמלבלב שאני מאוד אוהבת, שכתבתי את הספר הזה עבורכם או עליכם, תחליטו לבד מה יותר מתאים ;)
אני מאמינה באהבה שלכם בטירוף, אתם באמת מדהימים בעיניי והאהבה שלכם תנצח הכול לדעתי (אוי סורי על הקיטשיות)
אתם ההשראה של כתיבת הספר הזה באמתת!!
שרופה קשותת
-אביגיל המלבלבתת-
נ.ב.
אני השושבינה ואורחת הכבוד

שחר

"מטומטמת! למה התחתנתי עם אישה כמוך בכלל?!"

"ברור שזאת אשמתי, נצלן אנוכי שכמותך!"

"את מגעילה אותי, אני לא מאמין שאת אשתי בכלל!"

אני כבר 5 דקות ערה, שוכבת על המיטה, מתפללת בליבי שהם יפסיקו לצרוח ולריב כמו... טוב, לא כמו שזוג דתי אמור לריב.

זה מחרפן אותי.

אני קמה מהמיטה ומתחילה להתארגן ולהעיר את נועם, אחי הקטן בן ה-4.

הוא משפשף את עיניו בעצבות ועומד על רגליו. "אני לא רוצה שאמא ואבא יריבו יותר. למה הם לא מפסיקים?"

ליבי יוצא אליו, הוא הכי מתוק בעולם. "הם פשוט לא מסתדרים... הם יסתדרו מתישהו, אל תדאג. עכשיו תתלבש כדי שנלך לגן."

"את לוקחת אותי היום?" פתאום הוא זרח מאושר.

נועם הדביק אותי בהתלהבותו לצאת מהבית הזה ואמרתי בהתרגשות, "כן! יאללה, תתארגן מהר." אני מזרזת אותו ויוצאת מהחדר.

כשאני ונועם יורדים למטה, אמא מפסיקה לצעוק ואחריה גם אבא, שמסדר את הכיפה שלו על ראשו. "את לוקחת אותו היום, חומד?" היא פונה אליי בחיוך.

"כן." אני מחייכת באילוץ בחזרה ומהנהנת תוך כדי.

"יופי, צדיקה." אבא ממלמל ומתקדם אליי ולנועם כדי לברך אותנו לשלום.

אני מנופפת להם ויוצאת כשידו של נועם אוחזת בידי בחוזקה ותיקי תלוי על גבי.

אבא שלי הרב של אלקנה כבר הרבה שנים, אבל יותר מכך, הוא לא מפסיק לריב ולא להניח לאימי כבר מאז שנולדתי...
אף אחד לא יודע על זה. מלבדי ומלבד נועם. וכמובן שאני לא מספרת זאת לאיש כדי לשמור על כבודו של אבי. בכל זאת, הוא הרב של היישוב... ואבא שלי. אפילו החברות הטובות שלי לא יודעות עליי את זה. ועוד הרבה דברים אחרים.

אני דתיה מאז שאני זוכרת את עצמי, לומדת בכיתה י' באולפנת אלקנה, ויש לי די הרבה חברות, אבל אף פעם לא הרגשתי שמישהי מהן אמיתית.

אני ונועם מחכים בשער לסייעת שתגיע לפתוח אותו. בינתיים, נועם מפטפט בקלילות על החברים והמשחקים שלו בגן.

אני מסיטה לרגע את מבטי, ומבחינה בבחור על קורקינט כשתיק של הלו קיטי תלוי על גבו וילדה קטנה מחבקת את מתניו.