נריה
"נריה, אתה צריך לבוא לבית החולים דחוף. היא במצב לא יציב במיוחד." אני שומע את ההודעה הקולית שאבא השאיר לי אחרי שהוא התקשר אליי שבע פעמים בזמן שהייתי בישיבה.
אוף.
אמא שלי חולה בסרטן כבר שנה וחצי. שנה וחצי שהיא נלחמת במחלה הארורה הזאת.
אני כל כך מרחם עליה. אבל יותר מהכול, אני לא רוצה לאבד את אמא שלי.
למרות שאני לא מרגיש שבאמת יש לי אמא כבר שנה וחצי, אבל לפחות היא סוג של עדיין פה.
אני כותב לו הודעה שאני בדרך ומודיע ליהונתן שיחמם לו, לאיילת, להדסה וליעל אוכל.
הרבה פעמים קורה שהמצב שלה לא יציב ואבא שלי קורא לי לעזרה, אבל יש לי תחושת בטן שהפעם זה קצת יותר מזה.
אני כל כך מקווה שאני טועה.
שחר
"שחר, מותק שלי, את רעבה?" שואלת אמא ואני שומעת כמה כלים נופלים על הרצפה וקצת קוטעים אותה.
"לא." אני עונה וממשיכה להתכתב עם נעמי.
נעמי: יואו שכחתי לספר לך שלפני כמה ימים אח שלי הזמין חבר חדש לבית שלו, הוא היה מה זה חתיך. מזל שלרשימת החברים המעצבנים שלו נוסף חתיך אחד.
אני: זה מצחיק כשאת אומרת חדש.
נעמי: *אימוג'ים צוחקים*
אני: טוב, תתארי לי אותו.
נעמי: נו אבל יש לי תמונה!
אני: נעמי! לצלם אנשים ללא ידיעתם זו עבירה פלילית!
נעמי: אבל כולם עושים את זה, שחר. לאף אחד לא אכפת מהחוק!
אני: טוב, אני לא דוגלת בזה.
אני: פשוט תתארי לי אותו כי עצם זה שאני לא דוגלת בזה אומר שאני גם ממש לא רוצה שתשלחי לי את התמונה ההיא.
נעמי: טוב, עקשנית אחת. יש לו שיער חום כזה וסוג של פאק בוי כזה. יותר שיער נופל על המצח.
אני: היי, שקט.
היא הבינה שהערתי לה על הקללה והמשיכה לתאר אותו.
נעמי: תקשיביייי יש לו עיניים ירוקות כל כך מהממות!!! את היית מתה עליהן אם היית רואה אותן.
אני: וואו. זה נשמע ממש טוב. אבל את יודעת שאני לא כזאת. ממש ממש לא כזאת.
נעמי: אבל אני מכירה אותך ואני יודעת שאם ההורים שלך היו מאפשרים לך, היית כל היום בסביבה של בנים.
YOU ARE READING
רחוק אבל קרוב
Romanceאני מאוהבת בו. כן, אני אוהבת אותו בטירוף. חד משמעית. והכול בזכות הגן של שושי, הגן של האחים שלנו הקטנים, שבו אנחנו נפגשים מידי יום כדי לפגוש אחד את השנייה מבלי שיידעו. כי אנחנו לא בדיוק יכולים להיות ביחד. אנחנו לא יכולים לגעת, בקושי לדבר אחד עם השני...
