רחוק אבל קרוב

פרק 10

אל תשכחו להצביע <3

שחר

אני שונאת להודות בזה, אבל במשך כל הבוקר אני רק חושבת על הפגישה בסמטה, מצפה לשעה 17:00.

"שחר, אנחנו חייבות לדבר." נעמי תופסת את ידי ומושכת אותי אל הדשא הסינטטי שבחצר האולפנה. אני מתיישבת מולה בישיבה מזרחית ונאנחת. "אני רוצה לדעת למה מעיין אמרה שאת ונריה מדברים ומשהו על הגנה בלתי צפויה ודברים כאלה מוזרים. מה קורה?"

"כלום... סתם." אני ממלמלת. היא זוקפת גבה ורוכנת לעברי, בטוחה במאה אחוז שאני עומדת לספר לה הכול, אבל זה לא מרגיש לי נכון.

"נו," היא מתעצבנת כשאני ממשיכה לשתוק.

אני נושפת. "אני לא רוצה לדבר על זה,"

נעמי נושכת את שפתיה בעצבנות. "הוא הקראש שלי, ואת, בתור החברה הכי טובה שלי, צריכה לחלוק איתי כל מידע שיש לך עליו, גם אם הוא קשור גם אלייך ואת לא מעוניינת לדבר על זה." היא קובעת.

אני צוחקת בעצבנות. "את רצינית? זה מין סוג של חוק שבנות המציאו?" היא מהנהנת ברצינות. "אני לא דוגלת בחוקים המוזרים האלה, אני לא חושבת שאני חייבת לך שום מידע עליו." אני ממלמלת במין טון שמרגיש לי רשע.

"את החברה הכי טובה שלי, שחר! בבקשה תספרי לי." היא מתעקשת.

אני לא רוצה לריב איתה. "סתם, פשוט לפני כמה ימים מעיין אמרה לי איזה משהו על החולצה והוא במקרה היה שם ואמר שהיא יפה, זה הכול."

היא פוערת את פיה וצורחת בהתרגשות, אוחזת בכתפיי ומנערת אותי, "את מבינה שזה הכול בגלל שהוא ידע שאת החברה הכי טובה שלי??? הוא אוהב אותי!"

אין לי שמץ של מושג איך היא הגיעה למסקנה הזו, אבל אני מנערת אותה מעליי ומצחקקת. זה הדבר הכי מפגר שהיא אמרה בחיים.

טוב, לפחות היא תרד ממני עכשיו, אני מעדיפה לזרום איתה וזהו.

"צהריים טובים, בנות. אם יש לכן סוג של תיאוריה עבורי לגבי הפרק הבא שנלמד בתקופת התנאים, אתן מוזמנות לספר לי עליה." המורה רחל אומרת כשהיא נכנסת לכיתה. היא עוד לא הניחה את התיק וכבר היא מתחילה לדבר על השיעור, המורה הזו פשוט חיה את החומר שהיא מלמדת, זה משהו מדהים.

אבל לפעמים היא דרמטית מידי.

כולן ממשיכות לדבר ולצחוק אחת עם השנייה, אני מתיישבת בכיסאי ושוקעת במחשבות על נריה.

___________

"רוצה לבוא אליי היום?" שואלת נעמי.

"לא יכולה." אני ממלמלת ונפרדת ממנה כי כל אחת מאיתנו הולכת בדרך שונה. דבר ראשון, יש לי טראומה מהבית שלה. דבר שני, עוד שעה וחצי כבר 17:00...

אני נכנסת לביתי ואמא מכינה אוכל במטבח, יש ריח קצת שרוף אבל אני מתעלמת ממנו ונכנסת לסלון. "היי, אמא." אני אומרת לה בחיוך והיא מחייכת אליי בחזרה, הטלפון שלה מוצמד לאוזנה ולכתף שלה והיא מסמנת לי בעיניה דרישת שלום.