הסוד שבין השיעורים

פרק 2-

נ.מ מיה-
היום הוא עבר בצורה מוזרה. לא הייתי מוכנה לכך, אבל כל הזמן הרגשתי כאילו הוא שם, המורה. לא שאני מצפה שהוא יהיה כל הזמן סביבי, זה פשוט היה שונה, כאילו כל פעם שהוא היה באזור, הייתי מרגישה את המבט שלו. אני לא חושבת שהוא חושב עליי במיוחד, אבל משהו בתשומת הלב שלו היה שונה. לא היה בו את הדבר הזה שגורם לך להרגיש רע, אלא להיפך – כאילו הוא רואה אותך, רואה מי את באמת.

אני ניסיתי להתרכז בשיעור, להתכונן למבחנים, אבל כל הזמן הראש שלי היה אצל אותו מורה, שזה בכלל לא היה בתוכנית. אני יודעת שהיו לי הרבה יותר דברים על הראש – ההורים, המריבות בבית, כל הלחץ. אני לא רוצה שמישהו יידע על כל זה, אני לא רוצה שיהיה לו אכפת. זה רק עושה יותר רע, כשמישהו שם לב יותר מדי. לא שאני רוצה להדחיק, אני פשוט לא רוצה לדבר על זה.

היום, בשיעור, שמתי לב שהוא לא מסתכל עלי כמו על אחת מתוך הסטודנטיות. הוא לא מתייחס אלי כמו אל "הסטודנטית שצריכה עזרה" או משהו כזה. הוא לא היה מתוק, לא בעניין של חיזור, זה היה משהו אחר. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל היה שם משהו שאני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו.
״מה יש לך את חולמת היום״ תמר אמרה לי ״אה כלום סתם חושבת״ ״טוב... אבל עם קרה משהו תגידי לי!״ היא אמרה בטון מזהיר ״ברור, אני הולכת לחדר לעשות שיעורים״ אמרתי לה התחבקנו וכל אחת פנתה לדרכה אני חייבת לנקות את הראש שלי.

נ.מ יואב-
לא יודע למה אני ממשיך לחשוב עליה. זה לא היה חלק מהתוכנית שלי, אני לא אמור לחשוב על הסטודנטיות שלי או על כל אחד אחר בכיתה. אני המורה. אני כאן כדי ללמד, לא כדי לחפש קשרים. אבל כשהייתי עובר ליד מיה היום, הייתי שואל את עצמי למה היא כל כך שונה מכל השאר. משהו במבט שלה... יש בה כאילו משהו שמאוד לא דיברה עליו. כל פעם שאני רואה אותה, אני מרגיש שהייתה שם איזה אמירה שאני לא יכול לשמוע.

הייתי צריך לשים לב לזה קודם, זה היה נראה כל כך ברור. אחרי השיחה עם המורים האחרים, פתאום זה התחיל להרגיש כמו איזה פער שאני לא מצליח להבין. מיה גדלה בבית עם מריבות – שמעתי את זה במקרה. לא ידעתי אם זה משהו שהיא מוכנה לדבר עליו. זה לא ענייני, אבל אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה. אני לא יודע למה, אבל יש בזה משהו שגורם לי להרגיש שהיא לא סתם סטודנטית. היא מצפה למשהו אחר מהחיים, משהו שלא קיבלה כשהייתה ילדה.

התחלתי לשים לב אליה יותר ויותר, וזה מדאיג אותי. אני לא רוצה להתערב. אני לא יכול להתערב. אבל אני כן חושב עליה.
מה עובר עלי?

כשהיא יצאה בסוף השיעור, הרגשתי כאילו משהו חסר. כאילו כל השיחה שלי עם עצמי על זה שאני לא יכול להתעסק בזה – כל זה פשוט מתפוגג כשאני רואה את המבט שלה. אני לא יודע אם אני מוכן להתמודד עם זה, עם המחשבות האלה שמציפות אותי.

אני לא יודע איך זה קרה. איך אני מוצא את עצמי חושב עליה באמצע שיעור, או כשאני לבד. זה לא אמור להיות ככה. אני לא יכול לאבד את הפוקוס שלי. ואני בטח לא אמור להרגיש את מה שאני מרגיש כלפי סטודנטית. זה פשוט לא בסדר. אבל אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה.
אולי אני סתם מגזים כי הייתי לבד הרבה זמן אולי אני פשוט צריך לצאת להכיר מישהי.
בדיוק שחשבתי על זה חברי הטוב התקשר אליי ״תקשיב אחי יש איזה בר חדש שנפתח רוצה ללכת?״ הוא שאל אבל בתכלס אצלו אין דבר כזה לא ״כן למה לא מתי?״ ״היום בערב בשעה שמונה כזה נדבר בהמשך ביי אחי״ הוא אמר וניתק את השיחה.