נ.מ מיה-
היום היה יום ארוך. כמו כל יום. בסופו של דבר, כשיצאתי מהחדר שלי והלכתי לשל תמר, לקחתי את הדרך הארוכה כדי קצת לחשוב עם עצמי ,הרגשתי שהייתי צריכה לשאול את עצמי למה אני בכלל נכנסת לכל זה. כל הלימודים האלה, כל הלחץ להצליח, כל המבחנים שאני לא יודעת אם אני בכלל באמת מבינה מה הם אומרים עלי. כשהייתי ילדה, כל מה שזכרתי זה את הריבים בבית, את הצעקות, את המבטים המתרחקים של ההורים שלי, איך הם לא יכלו להסתכל אחד על השני בלי להתחיל להילחם. זה הרגיש כאילו החיים שלי היו מורכבים רק מהרגשות האלה.
הייתי צריכה לדבר עם מישהו על כל זה, אבל אף פעם לא היה לי את מי. אז החלטתי ללמוד פסיכולוגיה. לפעמים אני תוהה אם באמת זה מה שאני רוצה לעשות, או אם זה פשוט הדרך שלי להתמודד עם כל מה שלא הצלחתי להבין אז, בילדות שלי.
הגעתי לחדרה של תמר היא פתחה לי את הדלת. "תגידי, מה איתך היום? את נראית קצת מוזרה," היא אמרה. תמר תמיד הייתה רואה אותי, תמיד שמה לב לפרטים הקטנים. אני אף פעם לא יודעת אם זה טוב או רע. "הכול בסדר," עניתי לה, "סתם, עייפה."
"את צריכה לצאת קצת, להשתחרר, אולי נפגש עם כמה חברים בערב? יש איזה בר חדש שכולם מדברים עליו, אולי נלך?" היא הציעה.
הרגשתי את שאני צריכה ללכת איתם . כל החיים שלי, הרגשתי את עצמי כל כך תקועה בתוך כל הלימודים, כל הזמן, כל המחשבות האלה, ש... כן, יכול להיות שצריך להפסיק לחשוב ולפשוט להרגיש קצת.
"אני לא יודעת, תמר. אולי," אמרתי, למרות שאני בכלל לא בטוחה שאני רוצה לצאת.
נ.מ יואב-
הערב הגיע מהר. גילי כבר שלח לי הודעה עם הפרטים, ואני מצאתי את עצמי מתארגן תוך חצי שעה. אני יודע שזה לא באמת מה שאני צריך כרגע, אבל יש משהו בשגרת היומיום הזאת, שגורם לי להרגיש כאילו אני יכול להשתלט על החיים שלי יותר טוב כשאני לא לבד.
הגעתי לבר והאווירה הייתה שונה. ברוך הבא לעולם שבו כולם עושים את מה שהם רוצים. גילי כבר היה שם עם חברים נוספים, כולם היו מלאי חיים, צוחקים, שותים, מבלים. אבל בראש שלי, אני לא יכול להפסיק לחשוב על מיה. זה קצת מעצבן אותי, איך היא נכנסת לי לראש בצורה הזאת.
"אתה בסדר?" גילי שאל כשלחץ לי את הכתף. "נראה שאתה קצת שקוע."
הסתכלתי עליו ושתיתי לגימה מהקוקטייל. "כן, אני בסדר," אמרתי בקול פחות נמרץ. גילי לא התרשם. "אתה תמיד בסדר. אבל זה לא נראה ככה. משהו עם מישהי?" הוא שאל בחצי חיוך.
הרגשתי את הלחץ עולה. לא באמת רציתי לדבר על זה. גילי לא מבין את זה. הוא לא יכול להבין. זה לא שהוא יכנס לרגש או יבין איך אני מרגיש כלפי מיה. "לא, סתם. תן לי זמן, אני אסתדר," עניתי.
היו כמה רגעים שהתחלתי להרגיש קצת יותר טוב, עם המוזיקה ברקע, השיחה עם החברים. אבל בכל פעם שאני עובר ליד מישהו, אני לא יכול להימנע מלחשוב על מיה. זה כאילו יש איזה חוט דק שמחבר אותי אליה, והחוט הזה לא מפסיק למשוך אותי.
בין השיחות הרעשניות והצחוקים, תהיתי אם היא באמת חושבת עלי, גם אם רק קצת. אולי אני סתם סבוך במחשבות שלי, אבל ברגעים האלה, ברגעים של רוגע – אני יודע שזה לא סתם.
נ.מ מיה-
הייתה לי תחושת מועקה כל היום, מאז השיחה עם תמר. היא לא הרפתה ממני על העניין של היציאה לבר. לא ידעתי אם אני רוצה באמת ללכת, אבל לא היה לי כוח להילחם. יצאתי בערב, והרגשתי כאילו אני עושה את זה רק כדי לא להישאר בבית ולשקוע במחשבות.
הגעתי לבר, והאווירה הייתה שונה. אנשים צחקו, היו מלאים באנרגיה, ואני הרגשתי כאילו אני זרה שם. לא שהייתי במצב רוח טוב, אבל הרגשתי שהייתי צריכה להיות שם.
כשהגעתי, תמר כבר חיפשה אותי. היא שאלה אם אני רוצה לשתות משהו, ואני רק עניתי "כן, איזה קוקטייל." הייתי צריכה איזשהו משהו שייתן לי תחושה של רוגע.
ופתאום, בלי להרגיש, אני רואה אותו. יואב. הוא היה שם, לא רחוק ממני, עם החברים שלו. הוא לא ראה אותי עדיין, אבל אני לא יכולה להפסיק לחשוב על איך הוא תמיד נמצא שם, איכשהו, כשאני לא מצפה לו. זה היה מוזר.
האם הוא גם חושב עליי? או שזו פשוט אני שמדמיינת את כל זה? קשה לי להפסיק לחשוב עליו. משהו בו... זה לא רק המורה שלי. יש משהו יותר עמוק מזה, משהו שאני לא יודעת להסביר.
תמר פתאום הסתובבה אלי ואמרה, "את לא מאמינה את מי ראיתי הרגע!״ ״מי?״ שאלתי ״את יואב החתיך״ ״באמת?״ שיחקתי את עצמי מופתעת ״זה מוזר לראות את המורים שלך מחוץ לכיתה ועוד בבר!״ ״כן אה...״ אמרתי וגיחכתי צחוק מאולץ
היא לא יכלה לדעת, אבל היא ראתה משהו בעיניים שלי. היא יודעת לקרוא אותי וכרגע זה לא טוב.
YOU ARE READING
הסוד שבין השיעורים
Romansaבין כיתת הלימוד לסיפורים האישיים שמסתתרים מאחורי כל פנים, הם מצאו את עצמם נפגשים. הוא, המורה הקשוח והמרוחק, היא - סטודנטית עם סוד עמוק שמאיים לצוף. כל שיעור הוא סיפור חדש, כל מבט מעורר מחשבות שלא ניתן להחביא. הם לא אמורים להיות שם, קרובים כל כך - הו...
