LITTLE LIES IN PAIN

chapter 19

זה הגיוני שאני צריכה להתיידד עם האנסים שלי ?

נ.מ לאב .

____________________

אני נושמת עמוק . אני חייבת לזכור שיש לי רצון לחיות , רק בשבילו . הילד שלי . אסור לי

לשכוח את זה .

התרוממתי , כאשר רגלי מוחזקת, בידי שלשלאות מתכת כבדות , לקחתי נשימה עמוקה שוב

, והתקדמתי אל עבר חדר האמבטיה , הבטתי אל המראה ,ודמעות כבדות לא איחרו לבוא

מעיניי הנפולות .

השפלתי את ראשי , כאב לי לראות את עצמי , את הצלקות , את הבטן הבולטת מביטה בי במין

רחמים , הרגשתי שהתינוק שלי רוצה שאציל אותו , שאקח אותו למקום אחר , שלא יגדל

במקום החשוך הזה , אלא שיגדל במקום מלא באור, ובאהבה בדיוק , כמו שמגיע לו.

אבל נכשלתי ,איזה מן אמא אני ? לא הצלחתי להציל אותו . אין לי ברירה . הלוואי, וכל זה לא היה קורה , אבל

פאק זו המציאות , המציאות הכואבת שלי , למה זה חייב להיות גם עבור הבן שלי ?

הרמתי את ראשי , זה כאב. נותרתי לבד עם הבן שעוד לא נולד .

ראשי כבד ממחשבה לגדל את ילדי במקום שכזה , עיניי זועקות לרחמים , לטיפה קטנה של אושר .

אני שוטפת את פניי מלאות הדמעות , דמעות של שקט רועש .

ונכנסת למקלחת , המים מלטפים את גופי הצנום , העייף , והמותש , אני נשאבת לסחרור.

מחשבותיי נעלמות , ורק זרם המים מורגש , בטני מבצבצת בין עיניי,

וחיוכי קם , עולה מן המרום האפלולי , האושר ללא ספק קורן מהבטן הזאת .

אני שוטפת את בטני , את צלקות גופי במים חמימים , אני מסבנת טוב טוב כל מקום שבו הם

נגעו בי , אני רוצה לשטוף את מגע ידיהם מגופי החלוש , אך לא משנה מה אני תמיד ארגיש

מלוכלכת , לא משנה כמה אשטוף את מגע ידיהם ממני , הזיכרון לא ירפה מראשי , ומהלב,

אשר נשבר לרסיסים דרך חילול גופי , ונשמתי .

אני יוצאת מן המקלחת , מביטה בבגד ים שוב , לוקחת נשימה עמוקה , ועושה את זה , אני

לובשת את הבגד באיטיות , לא רוצה לראות אותו על גופי .

אני יודעת מה יבוא אחר כך , ולמה הם עושים את זה , אני לא רוצה ללבוש את זה , אבל אין

לי ברירה , אי אפשר לדעת מה הם יעשו לי אם אסרב שוב , אין להם שום טיפת רחמים

כלפיי, או כלפי הסביבה שלהם .

אני מביטה במראה , ונגעלת , כל גופי חשוף , הבטן כבר כל כך בולטת ,ואני מפחדת אני

שונאת שהבטן כל כך בולטת , כי אני יודעת שזה קרוב , שהלידה קרובה , ואני כל כך לא