התלמידה השנואה עליו

קרוליין

~אל תשכחו לעשות הצבעות~

מתחיל לשעמם לי בנוי יורק. אני לא עושה פה משהו מיוחד, משהו שכיף לי לעשות.
אני קמה בבוקר הולכת לבית ספר (רוב הזמן) מסיימת בית ספר וחוזרת הביתה גמורה.
שום דבר מיוחד.
בישראל לפחות יכולתי להיפגש עם חברים, לבלות עם סבתא שלי להנות מהחיים.
אני מתגעגעת לישראל בטירוף ואני חייבת כבר לדבר עם סבתא.
יום שבת היום אז אין לי משהו מיוחד לעשות.
אני קמה מהמיטה בחוסר כוחות וגוררת את התחת שלי לשירותים, אני מצחצחת את השיניים, מתקלחת בזריזות וזורקת על עצמי טרנינג וגופיה שחורה.
אני הולכת לצד המיטה שלי לוקחת את הטלפון ויוצאת להליכה.
אני חייבת כבר למצוא מקום מגורים, נמאס לי מהמוטל הקטן הזה שמרושש אותי, אני צריכה למצוא דירה עומדת שאני יכולה להתמקם בה לזמן שאני פה.
כשאני יוצאת מהלובי לרחוב השקט והרוח השוטפת אני מרגישה הקלה.
הרגשתי כלואה בחדר הזה ולא עשיתי שום דבר בשביל עצמי. כמה אני יכולה להתמסטל בחדר הזה, אם כמה שהייתי נגד הרעיון של לבוא ללמוד בניו יורק אני צריכה לקחת את עצמי בידיים כי אני כבר פה ואין לי איך לשנות את זה, אז אם כבר אני יכולה להוציא מזה את ההכי טוב.
אני מוציאה אוזניות מהכיס שלי ומכניסה אותם לאוזן Thangs של Steve Lacy מתחיל להתנגן לי באוזניות ואני מזמזמת לעצמי את המילים.
כשאני מסתכלת מסביבי אני קולטת כמה המקום שונה מישראל, אומנם איפה שאני נמצאת כרגע לא שונה בהרבה מישראל כיוון שיש את השקט והאווירה של יום שבת, יום נחת באוויר. אבל האווירה והתקשורת בין האנשים שונה.
אני מסתכלת על החתול הקטן שקפץ מתוך הפח עם רגל עוף חצי אכולה מסתכל מסביבו כאילו הוא עשה משהו אסור והכל רגע יכולים לתפוס אותו, אני מחייכת.
אני קולטת פנייה בין שתי בניינים והולכת דרכה.
בכל החודשיים שלי פה אפילו לא יצאתי לחקור את המקום, אולי כעסתי עדיין שאני כאן, אבל מה זה יעזור לי להתעצבן, זה לא כאילו בקסם אני אחזור חזרה לישראל.
התחיל כבר להיות קריר פה, אני זוכרת שכשהגעתי לפה רציתי למות מרוב חום אבל מזג האוויר השתנה מאז, בכל זאת חודשיים כבר עברו.
אולי כדי שאני אתקשר למיג׳ל.
בסופו של דבר כן הצלחתי להתחבר לקרציה הזה.
אני מוציאה את הטלפון מהכיס ומחייגת את המספר שלו.
״קרוליין, האם זאת את או שאני הוזה?״ הוא שואל בקול דרמטי כשהוא עונה לי.
״אתה גורם לי להתחרט שבכלל התקשרתי אלייך אידיוט.״ אני מגלגלת עיניים אבל מחייכת כשאני שומעת את הצחוק שלו מבעד לטלפון.
״במה זכיתי שהתקשרת אליי?״ הוא שואל אותי.
״סתם יצאתי לסיבוב פה באזור ואמרתי שאולי נצא לאנשהו, אתה מכיר מקומות מעניינים?״ אני מדברת תוך כדי שאני מסדרת את הקוקו שלי ומתיישבת על ספסל בפינה.
״כן בטח, איפה את כרגע?״ אני מסתכלת מסביבי בחיפוש אחר שלט ועד שאני קולטת אותו יש לרחוב הזה את השם הכי מסובך שראיתי בחיים שלי, שום סיכוי שאני מצליחה לקרוא את זה.
״אין לי מושג.״ אני שומעת אותו מגחך, ״בסדר, אני שולח לך מיקום תגיעי לפה זה הדירה שלי.״ אנחנו מסיימים את השיחה ואני קמה על הרגליים, קדימה לדרך.
עברתי על פני כמה מקומות יפים בדרכי למיג׳ל וזכרתי אותם בראשי כדי שאני אחזור לשם, אבל כרגע אני עולה במעלית לדירה של מיג׳ל, הוא גר בבניין חמוד ליד אזור קניות לא רחוק מבית הספר שלנו.
כשאני מגיעה לקומה שלו הדלת שלו כבר פתוחה והוא מחכה עם חיוך.
״תפסיק לחייך, קריפי אתה נראה כמו אדם מבוגר שמזמין אותי להיכנס תמורת סוכריה.״ אני צוחק ונותן לי להיכנס.
״התגעגעתי אלייך.״ הוא קופץ עליי בחיבוק חונק, ״ראית אותי אתמול בבית ספר אידיוט.״ אני מצחקקת ומתחמקת מזרועותיו.
״טוב בואי נצא לחגוג קצת!״ עכשיו הוא מדבר בשפה שלי.
״איפה יש פה מקומות שווים?״ אני מתיישבת על הספא והוא לידי.
״יש רוקט בר, זה מקום נחמד אזורי כזה. יש שם הרבה קהל אבל לא צפוף מדי.״
״אז אנחנו יודעים לאיפה נלך.״

בסביבות השעה שמונה מיג׳ל בה לאסוף אותי מהמוטל שלי.
אני לבושה בחצאית מיני ירוקה כהה, וטופ לבן.
השיער שלי אסוף בחצי קוקו ואני נועלת עקבים לבנים עדינים.
״את נראית מדהים!״ הוא צורח לי מהמכונית כשאני מתקרבת אליו.
אני צוחקת ועושה סיבוב קטן כדי להציג את עצמי.
״גם אתה נראה כוסית.״ אני מחמיאה לו שאני נכנסת למכונית והוא מעיף לי סטירה קטנה מאחורי הראש.
״אני נראה לוהט.״ הוא מתקן אותי ואני מצחקקת,
״איך אנחנו מתכוונים להיכנס לבר? לא עברנו את הגיל המותר עדיין ואין עליי את התעודת זהות המזויפת שלי.״ הוא קורץ לי ומתחיל את הנסיעה, ״תשאירי לי את זה.״