התלמידה השנואה עליו

ניקולאי

לפעמים אני לא מבין מה לעובר לאנשים בראש.
כשאני מסתכל על כל התלמידים בחצר כל אחד כל כך שונה מהשני; אחד יושב בטלפון לבדו. מישהו אחר רב בצחוק עם חברו. אנשים אחרים שמציירים על אחד השני עם עט. חבורה של בנות שמאפרות את אחת השנייה.
איך זה שכולנו כל כך שונים מאחד השני אך כל כך דומים בו זמנית?

אני מסתכל על חברות בנות ספציפית שכבר למדתי להכיר, הן מסוג הבנות שישפטו אותך על הדבר הכי קטן שלא מתאים להן בעין.
אני רואה את זה עליהם לפי המבט שהן נותנות לקבוצה אחרת ששרים ביחד.
קשה להם לקבל את האחר מהן, הן תמיד ירצו להיות יותר מאשר ולגרום לאחרים להרגיש רע עם עצמם.
אני חושב שזה הסוג אנשים השנוא עליי.

אני הולך לכיוון העץ שבו קרוליין ומיג׳ל תמיד יושבים בו.
יש להם היום מבחן ואני צריך לדאוג שקרוליין תהיה מפוקסת לגמרי במבחן בלי שהיא לקחה משהו.
כשאני מגיע אל העץ הם לא שם.
אני מקווה בשבילה שהיא הגיעה היום אחרת היא תהיה בצרות צרורות.

אני מכווץ את גבותיי בבלבול ומסתכל מסביב מחפש אותם, הם לא פה בכלל.
לאט לאט אני קולט ערמת ילדים עומדים מסביב משהו ויוצרים מעגל סביבו.
אני כבר יודע מה זה אומר, מכות שוב.
אני נאנח וממהר להגיע לשם.
״זוזו מהדרך!״ אני מזיז ילדים בעדינות מדרכי.
כשאני מגיע ללב במעגל אני מבין בדיוק מי רב שם.
לעזאזל קרוליין, יום אחד את לא יכולה להתרחק מצרות?
היא רבה עם אחת הבנות מקבוצת הבנות שאני יודע בבירור שהיא לא אוהבת, בדיוק כמו שהן לא מוצאת חן בעיני.

קרוליין מצמידה את הילדה אל הרצפה וחונקת אותה.
״כלבה מטורפת רדי ממני!״ סטפני צועקת מתחתיה, מנסה להיאבק.
״קרוליין!״ אני ממהר אליהם ומנסה להפריד בניהם, מרים את קרוליין מהמותנים.
״מה את עושה לעזאזל!?״ אני צועק בזמן שהיא נאבקת בי, מנסה לחזור חזרה לסטפני.
קרוליין שורטת את ידי בלי סוף, ואני מרגיש איך דם נוזל מזרועותי.
״תעזוב אותי!״ היא צורחת מאבדת שליטה לגמרי.
״לעזאזל...״ אני ממלמל כשאני קולט שהיא לא הולכת להירגע, אני מסתכל מסביבי על כל הילדים שעומדים וצופים.
״תחזרו לכיתות, ושמישהו יקרא לאחד המורים שיקח את סטפני לאחות!״ אני ממהר להגיד בזמן שאחת החברות של סטפני עוזרות לה לקום.
אני מתרחק במהירות עם קרוליין עדיין בידיים שלי.
״לעזאזל קרוליין, מספיק!״ היא לא מפסיקה להיאבק בי, מכניסה את ציפורניה לתוך עורי.
אני גונח בכאב, פאק.
״תשחרר אותי!״ היא צורחת ומכה אותי.
אני מתרחק איתה משורות הילדים שחוזרים לכיתות ומניח אותה על הקרקע.
היא ממהרת ומנסה לחזור אך אני תופס בכתפיה ועוצר אותה, מונע ממנה לזוז.
״תניח לי!״ היא מנסה לדחוף אותי ממנה אבל אני לא זז.
״תנסי לנשום, קרוליין. לנשום.״ אני נושם עמוק ומוציא מנסה לגרום לה לחזור אחרי, אך היא לא מוכנה לעשות זאת. היא רק נאבקת.
״תשחרר!״ היא חובטת בי.
״אני לא משחרר עד שאת לא נרגעת.״ אני אומר מבעד שיניים חשוקות, הידיים שלי מדממות לגמרי מכל השריטות שלה.
היא נושמת נשימות קצרות כשהיא מסתכלת לתוך עיני מנסה לחזור אחרי הנשימות שלי.
״כל הכבוד, תמשיכי ככה.״ הנשימות שלה מתחילות להירגע, כשכתפיה נרגעות תחת ידי.
היא עוצמת לאט לאט את העיניים ונושמת עמוק, מרגיעה את עצמה.
״כל הכבוד, ילדה טובה..״ אני נושם עמוק ומשחרר את ידי מכתפיה.
״בואי איתי.״ היא פוקחת את עיניה כאילו יוצאת מהטרנס שהייתה בו, ומסתכלת על ידי החבולות.
״אני... אני לא התכוונתי.״ אני רואה מעט צער בעיניה אבל זה נעלם מהר כמו שזה הגיע.
״בסדר לא משנה עכשיו, בואי איתי.״ אני מתחיל להתקדם לכניסה של בית ספר כשהיא אחרי.
אני מרגיש את כל העיניים עליה כאילו מכות זה לא משהו שקורה הרבה.
אנשים כל כך אוהבים לגרום לאנשים אחרים להרגיש רע.
אני לא יכול לספור אפילו על שתי ידיים את כמות התלמידים שהיו בדיוק במקום שלה כרגע אבל עדיין נותנים לה מבטים שיפוטיים.

אנחנו מגיעים לכיתה שלי ואני פותח בשבילה את הדלת, מסמן לה להיכנס.
היא נכנסת ומתיישבת בכיסא מול שולחני, אני מתיישב מולה.
קרוליין לא מתחמקת ממבטי כמו שרוב הילדים היו עושים, היא מסתכלת לתוך עיני עומדת על שלה.
״את רוצה להסביר לי מה קרה היום?״ אני נשען לאחור על הכיסא ומשלב את ידי שעדיין מדממות.
אני מסכל לרגע על ידי מגואלות בדם, ונאנח,
״חכי רגע אני אלך לשטוף ידיים.״ אני מתרומם מכיסאי והולך לכיוון השירותים.

כשאני חוזר קרוליין עדיין בכיסאה אך ראשה מונח על השולחן, ישנה כרגיל.
אני מנענע את ראשי קצת בחוסר אמון.
ברור שהיא הספיקה להירדם.
אני מתקדם אליה ומנער את כתפה טיפה.
״קרוליין, קומי.״ אני אומר בעדינות עדיין מנער אותה.
היא ממלמלת משהו שלא הצלחתי להבין ומסובבת את ראשה לצד השני.
אני מסתכל עליה לכמה רגעים ואז חוזר לכיסא.
יש עוד כמה דקות להפסקה, אני אתן לה לישון עד שההפסקה תגמר.״ אני מתיישב בכיסאי ופותח את המחברת שלי, מתחיל לכתוב הערות.
חלק מהעבודה שלי בתור מורה פה זה כל הזמן לשים לב להתדרדרות של תלמידים או אפילו השתפרות. אני לתמיד צריך להיות עם היד על הלב ולשים לב לכל דבר, זה למה הרבה יותר קל לי לעשות את זה כשיש לי מחברת מסודרת שאני רושם בה הכל.

לאחר מספר דקות קרוליין מתעוררת ומרימה את ראשה עם עיניים מכווצות.
״יופי קמת, מתחיל שיעור בעוד דקה.״ אני אומר ומתרכז בחזרה במחברת שלי.
״מתי הספקתי להירדם?״ היא מפהקת ומותחת את ידיה מעל ראשה.
״כשיצאתי לשטוף ידיים.״ אני נשען לאחר בכיסא ונאנח מוריד את משקפיי.
״אני אאלץ להשאיר אותך היום עוד קצת זמן לאחר סיום הלימודים, אני צריך להבין מה קרה היום בהפסקה.״ אני מסתכל עליה באזהרה והיא נאנחת ומסתכלת על השעון שעל שולחני.
״יש לי שיעור עכשיו, אז אם תרשה לי..״ היא מתרוממת מהכיסא ומתקדמת לכיוון היציאה.

אל תשכחו לעשות הצבעות!!😻😻
לא הייתי בטוחה לגבי הפרק הזה כל כך, הוא הרגיש לי לא טוב
אם יש לכם דעות לגביו שלא אהבתם ממש ממש אשמח אם תגידו לי ואני אשנה.
אוהבת מלא!!❤️