התלמידה השנואה עליו

ניקולאי

~אל תשכחו לעשות הצבעות❤️

אני עצבני.
לרוב אני מצליח למתן את זה.
לשלוט בעצבים שלי.
אבל לא הפעם.
ואין לי מושג למה.
היא עצבני בטירוף, אכול טירוף והכל בגללה.
היא משגעת אותי ואין לי אפילו מושג למה זה כל כך משפיע עליי.
ברור שזה יכעיס אותי שעשו לה דבר כזה אבל למה אני לוקח את זה לרמה האישית?
למה אני מרגיש כאילו עשו את זה כדי לפגוע בי?
למה זה משפיע עליי כל כך?
פאק.

אני ממהר לצאת מהכיתה, אני מניח שכל הילדים כבר חזרו הביתה כיוון שהלימודים הסתיימו לפני עשרים דקות, וכנראה שזה המזל שלי.
בגלל שאם מישהו היה פה כרגע כנראה שבאמת הייתי שובר לו את הפאקינג פנים.
אני יוצא לחצר במהירות בתקווה שהילדה המזויינת הזאת עדיין שם.
אלוהים אני באמת צריך כוחות כרגע, אני לא מעוניין לעבד את העבודה שלי בחודשיים הראשונים שלי פה וזה עלול לקרות.
כשאני יוצא לחצר ומתקדם לכיוון מעגל הכיסאות ליד העץ הגדול, איפה ששם תמיד יושבים חבורת הילדים האידיוטים האלה, אני מתאמץ ככל שאני יכול להרגע למקרה שהם עדיין שם.
אני קולט בעיני מספר בנים ובנות, ותלמידה אחת ספציפית שנראית חבולה מהיום בהפסקה, סטפני.
אני בולע את המרירות במעלה גרוני כשאני מתקרב אליהם.
״סטפני את באה איתי.״ סטפני קופצת במקומה מקולי הלא צפוי.
״המורה, למה אתה צריך אותי? אחרי הלימודים כבר.״ פאק אני כל כך קרוב לגרור אותה מהאוזן המזויינת.
״בואי.״ אני אומר פעם אחת ומסתובב חזרה למבנה, מקווה מאוד שהיא מאחורי.
אני שומע את צעדיה אחרי עד כשאנחנו נכנסים למבנה אך היא לא אומרת מילה.
אני רותח, ואני מרגיש את הלב שלי דופק במהירות כשאני מסתובב אליה.
״זאת פעם אחרונה שאת עושה מהלך מסריח כזה בתור תלמידה שלי או בתור בן אדם, את מבינה?״ אני שואל ולוקח צעד אחד קדימה אליה.
״למה אתה מתכוון?״ היא שואלת בשעמום כאילו היא לא מבינה על מה אני מדבר.
״סטפני אל תשחקי איתי את המשחק המזויין הזה את שומעת אותי. אני בן אדם נחמד, אבל לא לאנשים כמוך ואני לעולם לא אהיה. אז אני נשבע שאם תתקרבי לקרוליין או לכל אחד אחר מהכיתה, מהשכבה, מהבית ספר או בכללי בעולם ותתנהגי כמו ילדה מפונקת אני אשבור אותך. אני אהרוס לך את החיים. יש לי גישה חופשית לתיק האישי שלך ובשנייה אני יכול להרוס לך את החיים. אף אחד לא ישמע מהשיחה הקטנה שלנו ואת תתנהגי רגיל. אבל תתפסי את עצמך בידיים. אולי ההורים שלך לא חינכו אותך אבל אני לא אתן לך גישה חופשית לכל מהלך שאת רוצה לעשות, אני אחנך אותך במקומם.״ סטפני מסתכלת עליי בעיניים עגולות ומפוחדות, מבלי ששמתי לב כבר עמדתי קרוב אליה.
עצבני, מתנשף ואני כנראה נראה כמו פסיכופת.
אני נושם עמוק וצועד אחורה מספר פעמים.

״אתה יודע מי זה אבא שלי?״ היא שואלת בעצבים ואני מרגיש את העין שלי קופצת.
״אבא שלך לא מעניין אותי סטפני. את ניגשת אליי מחר לשיחה בהפסקה בדיוק כמו שקרוליין הייתה.״ אני חוזר להתנהג ברשמיות מזויפת לגמרי.
״אתה לא יכול לאיים עליי בצורה כזאת ואז להתנהג כאילו כלום לא קרה!״ היא צועקת לי באוזן.
אני עוצם עיניים באיטיות ונושף.
״תראי אותי, וזאת פעם אחרונה שאת צועקת עליי.״ היא מתכוונת לפתוח את הפה אבל אז מסתכלת לי בעיניים נושפת בעצבים ויוצאת לכיוון החצר.

אני חושק את הלסת שלי ומטיח אגרוף בקיר.
״לעזאזל!״ אני מתנשם ומנסה להירגע.
הרבה זמן לא היה לי התקף זעם כזה.
הובחנתי על בעיות עצבים בגיל שש-עשרה ומאז הצלחתי לשלוט בזה, אז אני לא מבין למה שטות כזאת מפילה לי את כל העבודה.

אני יוצא מהשער וחובש את הקסדה שלי עולה על האופנוע ומתניע.
משהו מוזר מאוד קורה איתי.
אני ממש לא יודע מה קורה אבל אני משתגע.
משהו משגע לי את המוח, את השכל הישר מאז שהתחלתי לעבוד פה ואני מניח שאני יודע מה מפריע לי.
קרוליין משגעת לי את השכל הישר ואני לא מבין...
למה היא גורמת לי להתפרץ בצורה כזאת בגלל ריב עם ילדה מהכיתה שלה?
למה משגע אותי שהיא לא מגיע לבית ספר ומזניחה את הלימודים?
למה משגע אותי לתפוס אותה בחצר בית ספר עם סיגריה ועיניים מגולגלות לאחור?
לעזאזל.
זה רק בגלל שהיא תלמידה שלי.
במאה אחוז.
אין שום דבר מעבר.

אני צריך לפרוק את המתח בבטן שלי כמה שיותר מהר.
כשאני מגיע לדירה שאני אני ממהר לעלות למעלה ולהתקשר לרוני.
״ניקולאי, הרבה זמן לא דיברנו מה קורה.״ היא מחייכת את החיוך היפה שלה ואני כבר מרגיש את הלב שלי מתרכך.
״אני צריך אותך.״ אני נושף באיטיות.
היא מרימה גבות בהפתעה, ״זה פתאומי.״ היא מגחכת.
״אלוהים רוני אני מתגעגע אלייך, לגוף שלך להכל אני לא עומד בזה.״ אני עוצם את עיני בכאב.
הרבה זמן לא הרגשתי פורקן ואני מרגיש כמו גבר טיפוסי שפשוט חייב פריקה עכשיו.
אלוהים מה יש לי.
בחיים לא הייתי כזה אבל אני מרגיש כאילו אני עומד למות.
״ומה אנחנו נעשה לגבי זה?״ היא מסתובבת על הבטן שלה ומסתכל עליי בעיניים שהיו גורמות לי לעזוב הכל ולהתנפל עליה.
״אל תעשי לי את זה כשאת לא כאן לידי.״ אני מתחנן והיא צוחקת בקול, ״אני מצטערת אתה צודק. פשוט תצטרך להתמודד בעצמך כמו שהייתה עושה פעם.״ אני נושף באכזבה ומשרברב בשפתי.
״אני מתגעגע אלייך בטירוף הלוואי והיית פה איתי.״ החיות שלה יורד טיפה ואני מכווץ את גבותיי אך לא אומר כלום.
״כן אני מרגישה אותו דבר, טוב אני אדבר איתך.״
״כן, אוקיי אוהב אותך.״ היא מנתקת.
אני צריך מקלחת.
ופורקן.
איזה זין.

כמות הפעמים שאני אומרת את זה לצערי אבל, סליחה על כמות הזמן שלקח לי להוציא פרק שוב.
אוהב מלא ומקווה שהפרק הזה סיפק אותכם.
ניקולאי סוף סוף מראה קצת סימני אכפתיות כלפי האהובה שלנו קרוליין.
מה דעתכם על הפרק❤️❤️🥰??