התלמידה השנואה עליו

ניקולאי

~אל תשכחו לעשות הצבעות❤️

״אולי כדי שתצא קצת, הספקת בכלל לראות את העיר מאז שהגעת?״ שואלת אותי רוני דרך הטלפון.
״ברור שראיתי את העיר מאז שהגעתי.״ שקר.
״אלוהים, ניקולאי אתה חייב לצאת קצת.״ היא מחייכת דרך הטלפון והלב שלי נמאס.
״למה את לא מחייכת אליי ככה כל הזמן.״ אני נאנח בעצבים ונופל על המיטה.
היא מצחקקת, ״תהיה חמוד כל הזמן ואני אחייך אלייך ככה.״ אני מסתכל עליה בהלם מוגזם, ״איך את מעזה!״ הוא מתפקעת מצחוק, ״אני אדבר איתך אחר כך ניקולאי אני חייבת לבשל.״ אני מגלגל עיניים, הלוואי והיא הייתה מבשלת לי עכשיו.
״בסדר, אוהב אותך.״ היא מחייכת ומסיימת את השיחה.
אני מתגעגע אליה. למרות שלאחרונה כבר פחות קשה לי הגעגוע הזה.
אולי זה בגלל שאנחנו מדברים יותר בטלפון.

עכשיו כבר ערב ואני עייף, אבל אני חושב שזה באמת הזדמנות לצאת ולהכיר את האזור שאני גר בו לזמן הקרוב.
אני לובש מכנס דגמ״ח קצר שהיה זרוק לי בארון וחולצה טי-שירט לבנה, אולי יהיה לי קר אבל אני אסתדר.
לא הכרתי פה שום חברים, אולי דיברתי עם המורה לספרות פה ושם אבל זהו כעקרון, אולי זאת הזדמנות.
אני יוצא מהדירה ומסתובב באזור.
כבר הספיק להחשיך בחוץ.
אני כן מכיר טיפה את האזור, כמובן שיצאתי קצת מהבית פה ושם לקניות ו-זהו.
אבל לא יצאתי וממש הכרתי את האזור, או אפילו יצאתי ונהנתי טיפה.
אני בניו יורק ואני כבר בן 25! לעזאזל הגיע הזמן שאני אהנה קצת, אני מרגיש כאילו אני עוד שנייה יוצא לפנסיה אבל עדיין יש לי את כל החיים לפני.
אני מסתובב ברחוב כשמישהו תופס לי את זווית העין, הומלס.
מסתבר שיש הרבה מחוסרי בית בניו יורק, ולמען האמת זה צורב לי בלב בכל פעם שאני רואה אותם אבל הפעם הוא נראה ממש לא טוב, הוא נראה חולה.
הוא בסביבות גיל ה60 לחייו והוא חיוור ורועד מנסה להירדם על ספסל.
למזלי יש חנות ממש קרובה לפה אז אני ממהר להגיע לשם.
אני לוקח שמיכה, בקבוק מים, חטיפים, תרופות, ואוכל.
״כמה זה יוצא?״ אני שואל את הקופאית שנראית מסטולה לגמרי, ״תן לי דקה... המחשב פה ממש איטי.״ היא אומרת בחוסר עניין, ואני מציץ לאחור לאדם המבוגר שאני מנסה לעזור לו.
״לעזאזל אני לא צריך עודף קחי את כל החמישים דולר.״ אני אומר בעצבים וחוטף את השקית מהדלפק ממהר לצאת, ״מה אתה עושה זה לא חוקי לחזור לפה!״ אני נוחר בבוז, ״קפצי לי.״ אני מסנן מתחת לאפי וממהר לצאת מהחנות.
אני מתקרב אל האיש בשקט כדי לא להבהיל אותו, ״היי מה קורה, אתה בסדר?״ אני שואל אותו בלחץ שהוא מתחיל לרעוד במהירות, ״כן אני בסדר בחור צעיר רק קר לאחרונה בניו יורק.״ אני מהנהן בהסכמה ומוציא את השמיכה מהשקית, ״הנה בשבילך.״ הוא מתרומם טיפה מהשכיבה שלו על הספסל ומסתכל עליי כאילו אני המושיע שלו, ״תודה רבה, תבורך.״ המילים שלו רועדות כשהוא מקבל את השמיכה בשמחה ואת שאר השקית.
״אתה לא מבין כמה חשוב לי.״ הוא משתעל ואני ממהר לעזור לו לשבת כדי שלא יחנק.
״קניתי לך כמה תרופות למקרה ותצטרך.״