התלמידה השנואה עליו

קורליין

בדיוק חזרתי לבית מלון שאני מזכירה לבינתיים, ואני עייפה בטירוף.
בגלל שלא ישנתי בכלל בלילה הייתי חייבת לקחת שאכטה במשך היום, אבל עדיין הייתי עייפה.
אני נשפכת על המיטה ומדליקה טלוויזיה.
המלון שלי בעל חדר אחד ושירותים, המיטה מול הטלוויזיה ויש  מטבחון קטן לצד המיטה ומהצד השני יש דלת המובילה לשירותים, חמוד וקטן.
אני קמה טיפה ופותחת את המגירה הקטנה שיש ליד המיטה שלי, ולוקחת את הארנק עם קצת חומרים שהבאתי מהבית.
תמיד היה לי קצת קושי לישון ולקחת שאכטה קטנה לפני השינה עוזר לי, אז זה מה שאני עושה.
אני מגלגלת את הסיגריה ונשכבת לאחור.
כשאני מרגישה שאני לגמרי רגועה אני מניחה את הסיגריה והולכת לישון.

—

שכחתי לשים שעון מעורר.
מה שאומר שאני מאחרת לבית ספר, שוב.
קמתי במהירות מהמיטה, השעה כבר 10:00 בבוקר ואיחרתי לשעת חינוך  ועוד שעת היסטוריה.
עכשיו שאני חושבת על זה אני ממש התחלתי ברגל שמאל עם המחנך שלי וזה מדאיג אותי.
כי בסופו של דבר המחנך שלי אמור להיות זה שאני הכי בצד טוב איתו, וזה ממש לא המקרה כרגע.
וזה בכלל לא עוזר שאני מפספסת שיעור שלו כרגע.
״פאק אני כזאת סתומה..״ אני ממלמלת ונועלת את הדלת לפני שאני יוצאת.
אני תופסת את המונית הראשונה שאני רואה ומכוונת אותו לבית ספר.

הגעתי לבית ספר סוף סוף אני ממהרת לעלות במדרגות, מסתבר שיש לי עוד שיעור ממש עכשיו, אז אני רק מקווה לפחות להגיעה בזמן לשיעור הזה.
״איפה 310 לעזאזל?״ אני נושכת את שפתי ומתרוצצת במסדרון.
״היי, קרוליין נכון?״ אני מסתובבת כדי לראות מי קרא לי, ואני פוגשת בנער שנראה מאוד מוכר לי.
״כן, היי.״ אני מחייכת בנימוס ומנסה לעקוף, אני יודעת שאני מתנהגת כמו כלבה כרגע אבל אני ממהרת!
״חכי רגע! זה אני מיג׳ל משיעור מדעים את יושבת לידי, זוכרת?״ הוא תופס את ידי ועוצר אותי.
״אהה נכון, מיג׳ל! כן ברור שאני זוכרת אותך.״
לא זכרתי אותו.
הוא מחייך אליי, ״איזה כיתה את מחפשת? אולי אני יכול לעזור.״ הוא שואל בנימוס, ואני ישר קופצת על העזרה.
אני שונאת לימודים, ואני שונאת את זה שאני צריכה להיזהר מאוד לא לפשל בלימודים השנה, אבל אין לי ברירה.
אם אני לא אלמד כמו שצריך ישלחו אותי לאומנה בגלל שלפי הרשויות סבתא שלי ׳לא מסוגלת לטפל בילדה כמוני בגילה המבוגר׳ זה כזה בולשיט. אבל אני מעדיפה להשקיע בלימודים מאשר להגיע לאומנה, וכרגע עניין הלהשקיע בלימודים לא ממש הולך- ואני רק ביום השני שלי פה.
״אני מחפשת את 310, אתה יודע איפה זה?״ הוא מסתכל עליי לרגע ואז מחייך.
״כן בטח גם לי יש שם שיעור עכשיו, בואי איתי.״ הוא אומר ולוקח את ידי בידו ומוביל אותי לכיתה. אני נושפת בהקלה, תודה לאל שראיתי אותו על הדרך אחרת הייתי מאחרת לעוד שיעור.