מלכה שחורה

פרק 5

לאחר שגרמה לעצמה להיעלם משאר הסובבים אותה היא הורידה את כובע הברדס מראשה. אחיה התיישב על ידה. שיערו היה בהיר ובלונדיני כמו שלה, ועיניו היו תכולות ובהירות כמו שלה. הם היו כמעט זהים, מלבד שהיא הייתה גבוהה יותר ממנו. יחסית לנערה בת אחת-עשרה היא הייתה נראית בוגרת. הוא השפיל את מבטו אל עבר השולחן בזמן שדיבר איתה, כדי שאף אחד לא ישים לב. גם כשהשתמשה ביכולותיה, היא לא יכלה לגרום לו להיות מושפע מהם.

"כמה יש?" הוא שאל אותה.

"מספיק לבינתיים." היא השיבה לו.

"את חושבת שהבחור הזה-"

"אני מעדיפה שלא לחשוב על צרות של אחרים." היא קטעה אותו מיד. "בוא נזוז."

הוא הנהן בהסכמה ושניהם פנו לצאת מהפאב, כאילו מעולם לא היו שם.

למרות הפציעה ברגלה, סקיי הצליחה לאזור את כוחותיה הנותרים ולהשתנות לצורת הלביאה שלה. בצורה הזאת הפצע שלה יוכל להגליד בצורה טובה ולהירפא במהירות. היא עזבה את אלי מבלי לומר לה. היא הודתה על כך שעזרה לה, אבל היא הייתה חייבת להמשיך בעצמה. לבדה.

רשרושי העלים הקיצו את דניאל מתנומתה הרגעית. היא פקחה את עיניה ותפסה בניצב החרב שנחה בנדן חגורתה. היא הרימה את מבטה למעלה, והתכוננה לתקיפה.

"זה רק אני." טוביאס הזהיר אותה לפני שתפגע בו.

"אה, יש לך מזל." היא חייכה בעדינות בזמן שחזרה לעמוד על רגליה ולהתעשת.

"האומנם?"הוא שאל.

"מצאת אותו?" היא שאלה בציפייה.

"לא." הוא השיב לה וראה איך פניה מתעוותות בזעף. "אבל יש לי מידע בקשר למישהו שיוכל לעזור לנו למצוא אותו."

"מה אני שומעת?" חיוך סקרני עלה על פניה. היא החלה להתקרב אליו. "אתה משתף אותי בתוכנית?"

הוא גיחך והבהיר את עצמו. "דניאל, אני יודע שהלכת לחקור בעצמך."

"מופתע?"

"לא. לא עכשיו, ולא בכל שאר הפעמים הקודמות שעשית את זה." הוא הודה.

"אז למה דווקא עכשיו?" היא שילבה את ידיה וכיווצה עיניים.

"אני- יצא לי לחשוב על מה שקרה, את יודעת," הוא השפיל את מבטו.

"אתה מתוודה בפניי?" היא החלה לדאוג, וזה היה סימן לא טוב בשבילו.

"כן." הוא ענה. "אני חושב שעדיף שתהיי שותפה מלאה בעניין, כדי שלא תסתכני-"

"כל רגע שעובר עליי במקום הזה הוא סיבה לסכנה, טוביאס, אתה יודע את זה." היא קטעה אותו. "אתה מנסה לומר לי משהו אבל מתחמק, פשוט תגיד, או שתמשיך הלאה."

"בסדר." הוא הסכים. "אספר לך אחר-כך."

היא גיחכה. "פחדן, כהרגלך." היא מלמלה בפניו. "חסר לך שלא תאמר לי את זה בקרוב." היא הזהירה אותו.

"תהיי בטוחה." הוא השיב לה בשקט.

הגנב אמר שהוא מוכן לשתף פעולה.

סוף כל סוף הוא הבין את מקומו, חשבה המלכה בדרכה לראותו שוב. היא עברה בין מסדרונות האבן המסותתים שהובילו לצינוק בו שמרה את הפושעים שגורלם עדיין לא פגש בהם. היא התעניינה במה שיש לו לומר. מההיכרות ארוכת השנים שלה איתו, היא ידעה שהוא לא ותרן, ויותר מכך, אימפולסיבי. אילו היה זה אדם אחר, היא הייתה בטוחה שהנה, היא הצליחה להוסיף עוד שבירת נפש לאוסף שלה, אבל זה היה הוא, ועל כן, אסור לה לזלזל בו.

היא לא נוהגת להודות על כך בקשר להרבה אנשים, ולכן, בגלל המודעות שלה לגביו, אסור לאף אחד לשחק איתו משחקים. בכל זאת, הוא היחיד שהצליח לגנוב את הדבר החשוב לה ביותר. ואת זה הוא גם יחזיר.

הוא חייך כששמע את עקביה מודיעים על הגעתה. במהרה גם היא הגיעה. היא ירדה במורד המדרגות והתקרבה אליו בצעדים חדים. הפעם, יריקה לא קיבלה את פניה, אלא חיוך זומם.

"אל תחשוב שתוכל לעבוד עליי." היא הזהירה אותו כשהביטה עליו מלמטה. "עכשיו, מה יש לך לומר?" היא הזכירה לעצמה במשך כל זמן השיחה שלהם לא להאמין לאף מילה שיוצאת לו מהפה, ולמרות זאת, היא יכלה לסמוך על מה שהודיע לה.

"אני יודע שיש לך מלשן בארמון." הוא אמר לה בקולו הצרוד שהכאיב לו מפצעיו.

"בסדר." היא ענתה באדישות.

"אני יודע שאת יודעת. חשדת, בכל אופן." הוא היה בטוח בעצמו מאוד. המלכה לא הסכימה לביטחון שלו להשפיע עליה, ולא לשום דבר שאמר.

"אתה לא יודע כלום, גנב."

"אני יודע יותר ממה שאת יודעת."

היא גיחכה בפקפוק. "הו, אם אין לך מה לחדש לי כדאי שתתחיל לחשוב איך תנצל את זמן העינוי שלך בנעימים." קולה השתנה לקודר ומאיים.

"יש לי סבלנות." הוא הסביר.

"גם לי." היא השיבה בביטחון. הם העבירו בניהם מבט חטוף וחותך לפני שהמלכה הסתובבה לחזור לחדר כס מלכותה, בהבנה שלא הייתה לה סיבה טובה לחזור לדבר איתו.

"מלכתי, ימייך ספורים!" הוא צעק אליה לפני שנעלמה מעיניו. היא שמעה אותו אך לא הגיבה. עיניו הכהות ריצדו על אבני הקיר הכהים במבט מהיר וחלק. הוא התחכך בין אזיקי הברזל שלחצו על פרקי ידיו ופצעו אותו. קול השלשלאות הדהדו ברחבי החדר והזכירו לו שאין לו שום אפשרות אמיתית לברוח, אלא אם כן ישתף איתה פעולה, ובכך, ייאבד את הקלף היחיד בשרוול שלו.