דמדומים-שונה מוקפא

ירח מלא

כתבתי את הסיפור הזה לפני המממוווןןן זמן (נראה לי שנה, שנתיים) ועכשיו אני מפרסמת אותו, אני כותבת אותו יותר לעצמי אז אני לא עומדת לעבור עליו עשרים אלף פעם לתקן אותו שוב ושוב ושוב....

רוצים ספר מושקע? יש לי כמה נוספים תנסו אותם.

בהיתי בירח...

הוא היה יפה. בוהק ולבן. בעיני יכולתי לראות בבהירות כל חלקיק אבק שהואר באור בירח. שמעתי את קולות המחשבות הרחוקות של שאר בני משפחתי בבית. זה היה הד קלוש שמכון שהייתי רחוק מהם.

שמעתי צחקוק מהחדר ליד. רנסמיי ניסתה לשכנע את בלה להישאר עוד קצת ערה. היא ניסתה לראות לה את השטויות שאמט עשה כדי לנסות להצחיק אותה, ונראה שגם את בלה זה הצחיק. חייכתי.

קראתי בבהירות את המחשבות של רנסמיי, היא הייתה עייפה אבל לא רצה לעצום עיניים. בפעם האחרונה שהלכה לישון, שקמה שלה לא הייתה לידה. היא שגם הפעם זה אקרה.

נזכרתי את מי שמעתי בפעם האחרונה אומרת את זה. המחשבות של בלה היו נסתרות ממני תמיד, אף פעם לא היה לי מובן. אף אחד לא ידע למה בלה חסינה מפני הרבה מהכישורים המיוחדים של ערפדים, זה כלל גם את שלי.

"את לא יכולה להישאר ערה לנצח" הקול של בלה נשמע מתנגן, אני אהבתי יותר מהכול את הקול שלה. עכשיו שגם היא הפכה לערפדית הקול שלה נישמע אפילו יותר יפה, למרות שאני התגעגעתי לקול הישן שלה.

"רנסמיי אני מבטיח שבבוקר היא תהייה לידיך ברגע שתתעוררי" הצטרפתי לוויכוח תוך כדי כניסה לחדר. רנסמיי הייתה על בידיים של בלה מחזיקה בה בכל הכוח, למרות שאם בלה רצתה יכלה להשתחרר בקלות.

"לא רוצה!!!" רנסמיי ממש צעקה את זה במחשבותיה. "תקשיבי לאבא שלך" אמרה בלה בקול המושלם שלה. בלה הזיזה את ראשה מרנסמיי להבהיק עלי את החיוך המושלם שלה ונראתה מרוצה מהעובדה הזאת . מעולם לא הבנתי איך בלה יכלה לאהוב אותי שאני סיכנתי אותה יותר מפעם אחת. כמעט גרמתי למותה מספר פעמים ואפילו עזבתי אותה בלי ידיעה מראש.

אבל היא תמיד אהבה אותי למרות שגם תמיד אמרה שאהבה שלי עליה לא הגיונית.

רנסמיי לאט נכנעה, העייפות שלה גברה עליה היא פיהקה פיהוק ענק ושחררה את בלה. בבוקר היא עומדת לתפוס אותי המילה אם בלה לא התהייה לידה.

בלה השכיבה בזהירות גדולה על המיטה את רנסמיי והלכה חרישית עלי.

היא חייכה עלי ואני ראיתי את העיניים שלה, אומנם היו אדומות בגלל היותה טירונית אבל אלה העיניים היחידות שאי פעם תמיד הרצה לראות.

ליטפתי את הפנים שלה בגב ידי שעכשיו לא היו רותחים מתחת לעורי אלה נעימים חלקים ומושלמים.