דמדומים-שונה מוקפא

להקה שלמה

התכוננו לטיסה לאיטליה.
באותו הזמן רנסמיי הייתה אמורה להיות עם ג'ייקוב, היה לה קשה לעזוב אותי אבל היא הבינה שזה חשוב.

בבית אני ישבתי וניגנתי בזמן שכל השאר התכוננו. ניגנתי יותר, חשבתי שאולי יש סיכוי שהראה את בלה ומצב הרוח שלי השתפר... קצת...

כולם שמו לב לזה ואליס ניסתה עכשיו לעודד אותי יותר, עוד מוזיקה בגדים חדשים ואני רק אמרתי לה תודה ונאחזתי בזה שאולי רק אולי הוכל לראות את בלה.

היום של הטיסה הגיע והיה אפשר לראות את המתח באוויר....
אליס רבה למעלה עם רוזלי מה צריך לארוז לכל אחד.
אסמה ניקתה את הקומה הראשונה שוב ושוב בדאגה. קארלייל וג'ספר ניסו ללמוד יותר על הנוטרים ואמט ניסה עזור להם, הם לא גילו המון דברים חדשים מהרשימות של קארלייל.

אני רק ישבתי וניגנתי.
אליס ירדה עם רוזלי לשתיהם הידיים היו עמוסות במזוודות, זה הסימן... צריכים לצאת עכשיו. ראיתי שאליס מנסה להתרכז ולראות מה יקרה בעתיד שניסע לוולטורי, הכול היה יותר מדי מעורפל... תלוי בכול כך הרבה החלטות.

לקחנו הכול ויצאנו, קארלייל וג'ספר עדיין היו מרותקים לרשימות שיצאו ונכנסו לאחורי המכונית של קארלייל, אסמה נאנחה ונכנסה לתא הנהג והתחילה לנהוג.
אמט עזר לרוזלי עם המזוודות ושניהם נכנסו לג'פ ונסעו, רק אני ואליס נשארנו שותקים.

"אני אנהג" אמרתי והתקרבתי לוולו. היד שלי קפאה ששמעתי את מה שאליס אמרה.
"הסיכויים טובים, אולי היא תהיה שם" אליס נשמע מלאת תקווה, נכנסתי שותק למכונית, אסור לי לפתח יותר מדי תקווה, אליס נכנסה לידי וניסתה לעודד אותי כול הנסיעה.

"זה מטושטש אבל אתה יודע שהיא עזבה כי לא יכלה להישאר מבלי לפגוע בך. זה כמו שאתה עזבת  אותה אני בטוחה שהיא תחזור" אליס לא הפסיקה כל הנסיעה ואני לאט לאט הושפעתי. האמנתי לה, בטחתי בה.

שתינו לא סיפרנו לשאר שאולי בלה תהיה אחת מלהקת הנוטרים והסיכויים שלנו היו טובים יותר לכרות ברית. לא רציתי לחשוב על מה שיקרה אחר כך. התמקדתי בכך שהראה את בלה לאחר כך הרבה זמן.

גם בטיסה אני ואליס שתקנו למרות שכולם נעצו בנו מבטים שהחיוכים המטופשים על פננו. 

היה לילה שהגענו לאיטלה, החושך שהקיף אותנו שנכנסנו דרך הדלתות הענקיות של הוולטורי רק הגביר את המתח של כולנו.
נכנסנו בהיסוס דרך הדלתות. לפני זה אליס החביא יחד עם רוזלי את המזוודות ואמט החזיר את שתח המכוניות הגנובות.

החיוכים המטופשים שלי ושל אליס נמחקו שלא ידענו מה מחכה לנו מאחורי הדלתות.
שנכנסנו ג'יין בהתה בהלם שקט, בנו ואז סימנה לנו לבוא אחריה, הלכנו בשקט.

ארו היה מופתע. " קארלייל ידידי הוותיק! ומשפחתו היפה! מוזר אפה גברת קאלן החדשה?" ארו הפיל על כולנו עצב וכאב מבלי ששם לב בכלל, אבל הוא באמת שמח שאנחנו כאן שראה שאף אחד לא מתכון לענות שאל "למה לנו הכבוד?"