דמדומים-שונה מוקפא

לא היא

הנסיעה בוולו הייתה מתישה, רק רציתי להגיע כבר לפוס אנג'ס. הרגל שלי לא ירדה מהגז בעוד אני מזגג בין מכוניות שצופרות עליי. אליס הייתה עסוקה מידי בקריאה בעתיד מכדי להעיר לי אבל לא הפסיקה להראות חזיונות לגבי מה שיקרה.

היא ראתה הכול חוץ מבלה, האוכל שיהיה על השולחן, הנרות, כוסות הבדולח, החדר הפרטי היה מעוצב לפרטי פרטים, הספה שאני ואליס יושבים עלייה המומים. אבל המומים ממה?

ועוד משהו, מישהי. היא לא ראתה בירור את הפנים אבל פרטים אחרים כן. השיער החום היה ארוך והגיע בערך עד למותן שלה והבגדים השחורים היו הדוקים לגופה מתחת למעיל העור המבריק. ועוד משהו היד שלה הייתה מונחת על קצה הספה מחזיקה סיגר. נראה כאילו היא לוקחת ממנו שאיפות קבועות, לאחר שסיימה אחר הוציא עוד אחד ועוד אחד.

הפריט היחידי שאליס ראתה בפנים שלה היה העיניים, כסופות עמוקות, מבריקות שהביטו באליס כאילו ראתה מבעד החיזיון.

והדבר הכי מוזר הייתה החיה שישבה לידה, זה היה יכול להיות נמר קטן או חתול, אבל אליס בקושי זיהתה אותו. "מה זה?" לחשתי שאליס חזרה להתמקד בחדר.

היא נאנחה, "אני לא יודעת" אמרה והשפילה מבט.

אני חושבת שזה משנה צורה

התשובה בלבלה אותי, משנה צורה?

כמו ג'ייקוב

"ג'ייקוב הוא איש זאב" החזרתי.

היא הנידה בראש. אתה יודע שלא, אנשי זאב מתרבים כמונו בארס והופכים לזאבים רק בירח מלא אבל הם הופכים מתי שבא להם.

היא צודקת, זכרתי מהטיולים שלי ושל קארלייל אתת אנשי הזאב מהדרום. הסיפור של איך הפכו להיות אנשי זאב גם אומר שהם נולדו עם הגנים האלה.

"אז את מתכוונת שבגלל זה שיש שם משנה צורה את לא יכולה לראות טוב?" אוקי זה הגיוני לגמרי. היא חייכה והנהנה עכשיו שג'ייקוב ורנסמיי אתנו כל הזן אני צריכה ללמוד לעקוף בדרך כלשהי את המחסום שהם יוצרים לי אבל היא שומרת את משנה הצורה לידיה כול הזמן, את זה אני לא יכולה לעקוף.

"אז היא יודעת שגם את באה" הסקתי "היא היחידה מבין כול הנוטרים שמכירה אותך"

אליס נאנחה שוב "אנחנו לא יודעים" לחשה בתסכול. כול תא ותא בגוף שלי חזר להתמקד בהגעה לפורס אנג'ס, לבלה. לאהבת חיי, קיומי.

שהתקרבנו לעיר הייתי צריכה את כול הכוח שיש לי כדי לא לצאת מהמכונית ולרוץ, זה יהיה מהיר יותר. 

כול שנייה שעברה התקרבי יותר לבה כול שנייה הפכה אותי לערפד הכי מאושר על כדור הארץ, כול שנייה שעברה בנסיעה הביאה אותי להמשיך לחיות לנצח רק כדי לראות אותה שוב. גם אם אני יצטרך לעבור יבשות, לקרוע הרים ולצלול אוקיינוס הכי עמוק.

הכול. הכול כדי לראות אותה.

גם אליס נהייתה יותר ויותר לחוצה אבל עמוק בפנים היא הייתה מאושרת קצת יותר על הפגישה עם בלה. ברגע שהתחלתי לראות את האורות של פורט אנגל'ס הרגל שלי לא ירדה מהגז עד שהגענו למסעדה הנכונה.

שהגעתי למסעדה עלו הצפו אותי געגועים אני זוכר שישבתי פה אם בלה ,היא לא מפסיקה לשאול שאלות ואני עונה בלת בררה על כולם. עבר כול כך הרבה זמן, עכשיו היא נוטרת, מנהיגת הנוטרים. מעולם לא ראיתי בבלה מנהיגה, היא פחדה להנהיג תמיד פנתה עליי כמו למנהיג, היא ראתה בי משהו שמעולם לא היה שם, טוב לב, חוסר אנוכיות, אהבה... אבל לא הגנתי עלייה כמו שצריך, מעדתי שוב ושוב והיא תמיד כמעט נהרגה שוב ושוב ושוב....

אליס קטעה את רצף הממחשבות שלי במלמולים מוזרים.

לא טוב, משהו לא טוב.

"מה קרה?" לא חשבתי שמשהו יכול להשפיע על מצב הרוח שלי אבל אליס התחילה לפחד וגררה אותי אתה.

משהו לא מסתדר לי טוב

"הכול יהיה בסדר, זאת בלה" אמרתי בביטחון "הכול יהיה בסדר" אליס הסתכלה עליי והנהנה בזריזות יצאו מהמכונית ונכנסנו למסעדה.

"שלום!" המאחרת קפצה עלינו לאחר שנכנסנו והבהילה את אליס. "הזמנתם מקום? כי די עמוס היום" המחשבות שלה התרוצצו מנסות להחליט אם אליס החברה שלי או לא.

העפתי מבט לאליס ושוב היא הנהנה קצרות, "כן הזמנו מקום השם איזבלה קאלן" המלצרית קפאה היא עברה בזריזות על השמות ברשימה וכפי שחשבה היא צדקה, החיוך נעלם והופיעה מסכת כבוד ורציניות. "מכאן בבקשה" סימנה לנו ואנחנו הלכנו אחריה.

היא הובילה אותנו לדלת לבנה מבריקה בקצה המסעדה שהיא פותחת לנו את הדלת ונחכה שניכנס. החדר היה בדיוק כמו שאליס חזתה, לבן ויוקרתי. על ספת עור מבריקה ישבה בגבה עלינו מישהי. השיער החום שלה הגיע עד אמצע הגב ועל ברכיי ישב נמר קטן. שנכנסנו הנמר הפנה את מבטו עלנו ונהם, בתגובה הנערה ליטפה אותו.

המארחת מיהרה לצאת וסגרה אחריה את הדלת.

"אליס אדוארד חיכי לכם." הקול שלה הצטלצל באוויר ונשמע בקול מאמץ ניכר לשמור על הקול. מה שבטוח זאת לא הייתה בלה.