דמדומים-שונה מוקפא

לשחרר

בלה עמדה מולי רועדת, בעיניים עצומות.

הידיים שלה רעדות שאגרפה אותם לצדי גופה. השפתיים שלה היו מוכתמות בנוזל כסוף, נוזל זהה לנוזל שטפטף מסמני נשיכה שעל צוואריהם של שני הערפדים ששכבו על האדמה מאחורי בלה.

לא הם לא היו ערפדים. הם היו גופות, למרות שלא קרעו אתם לגזרים ושרפו את החתיכות....

לא שמעתי את המחשבות שלהם, הם היו מתים.

"בלה?" הקול שלי רעד. מה קרה פה? מה קרה לבלה? היא בסדר? היא נפגעה?

דפיקות הלב של בלה מילאו לי את הראש שניסיתי לחשוב, לבלה לא אמורות להיות דפיקות לב. הלכתי צעד קדימה אבל בלה לא זזה.

התקרבתי עוד שהייתי ממש קרוב עליה תפסתי לה את הפנים והרמתי אותם אלי.

"בלה, תסתכלי אלי" אמרתי בקול שהיה נוקשה יותר ממה שהתכוונתי, היא רק הנידה את הראש בין ידי.

"בלה. תפקחי את העיניים"

"לא יכולה" הקול של בלה חרק "אסור לי"

"בלה, בבקשה, תפקחי את העיניים" בלה הלחיצה אותי, למה היא לא פוקחת את העיניים.

"אתה סומך עליי?" הקול של בלה רעד שהיא תפסה לי את היד, האחיזה שלה הייתה חזקה, ולאט היא הורידה שלי את הידיים מהפנים שלה.

"ברור.." לחשתי, אפה השאלה פה בכלל?

"אז..." בלה לקחה אוויר ופקחה את העיניים "אז תלך.."

מההלם מעדתי אחורה. העיניים... העיניים שלה היו כסופות, מבריקות לא אנושיות. היא התקדמה עליי ותפסה בידיים שלי.
"לך" היא התחננה "אם אתה סומך עליי זאת הדרך היחידה הבטוחה בשבילך"
"הדרך שלי היא רק בשלך" היא רוצה שאני ילך, יעזוב אותה מרצוני החופשי.... זה כאב, חזק....
"אתה לא רואה את זה?" לחשה "תמיד הייתי פגומה, אתה לא יכולת לקרוא את המחשבות שלי, ארו וג'יין לא עבדו עליי.... זה משהו דפוק במערכת שלי אתה צריך להבין שיהיה לך בריא להיות בלעדיי..."

כול מילה שחדרה לתודעה שלי עקצה והכאיבה לי, "את לא רואה בלה זה כמו שאני ניסיתי לעזוב אותך!" התחננתי "אני... אני לא יכול בלעדייך.... בבקשה..."

היא הנידה בראשה, מתעקשת "עד שאני יידע מה קורה לי..." היא סיננה ואז התפרצה "תראה אותם"-היא הצביעה על הגופות הקרות-" אני הרגתי אותם בשבי-.. בשביל הדם שלהם! אני רוצה לשתות את הדם שלך! אם אני יחזור אני ייפגע בך, בהם! ברנסמיי...."

היא בכתה דמעות אמתיות שזלגו במפלים מהעיניים הכסופות שלה והחלטה נחרטה בעיניה, היא לא תחזור עליי ואל רנסמיי כול עוד היא לא תרגיש בטוחה בעצמה. כאב ישן חזר לענות אותי, אפילו שעדיין הייתי בחברתה של בלה אבל היא כבר לא שלי, הכאב הזה שהחלטתי לעזוב אותה בפעם הקודמת.

"ביי אדוארד...." היא הרימה את הפנים שלה לשלי, מסתכלת לי בעיניים בברק כסוף. הנשיקה הייתה קלילה על הקצה השפתיים ואז במשב רוח אני כבר לא הייתה שם.

&&&&

הלכתי לאט.

עם כל צעד כאב לי יותר.

כל צעד הרחיק אותי יותר בלה שכבר לעולם לא תחזור.

הלכתי צעד צעד הביתה.

לא.... זה כבר לא יכול להיות בית ללא בלה.

אבל המשכתי. המשכתי ללכת כי הבנתי שאין אפשרות אחרת.

רציתי לראות את רנסמיי.

רציתי לדעת שבכל זאת בלה השאירה לי משהו למרות הכול.

כשאני עזבתי לקחתי כל מבלה. לקחתי לה את הדברים הפזיזים שהיא קבלה ממני אבל יותר גרוע, לקחתי לה את החיים.

היא סיפרה לי שהיא התענתה בכאבים על זה שעזבתי, שהייתה בטוחה שאני לא אוהב אותה. גם עכשיו זה נשמע לי הדבר הכי לא הגיוני בעולם.

לא לאהוב את בלה.

התחלתי לשמוע את המחשבות של משפחתי, השמש עדיין לא זרחה. לא ידעתי מה השעה. ההליכה הרגישה לי שאני הולך נצח. ונצח שלי תמיד ארוך וכואב.

המחשבות של בני משפחתי התחילו להתבהר, שמעתי את פעימות הלב של רנסמיי. היא עדיין הייתה אצלי רוזלי. הצעדים שלי נהיו איטיים יותר.

כואבים יותר, רציתי לחזור, רציתי לרדוף אחרי בלה.

אבל ידעתי שאני לא יכול, תמיד הבטחתי לעצמי שאתן לה יד חופשית, שאם תרצה לעזוב גם אז שהייתה אנושית, אני ייתן לה. הייתי בטוח בהחלטה הזאת, אז למה זה קשה לי כל כך עכשיו?

עליתי לאט במדרגות עם הפנים לאדמה.

ברגע שפתחתי את הדלת ג'ספר כבר היה לידי. הוא חש את הכאב שאני חשתי, למרות שראיתי דרך המחשבות של ג'ספר את הפנים המעונים שלי.

"מה קרה?" קולו של ג'ספר רעד ואז כולם הסתכלו אלינו. התעלמתי מג'ספר ומכל המחשבות ששוגרו אלי במטרה לגלות מה קרה לי. התעלמתי מכולם והלכתי להתיישב ליד רוזלי על הספה, רוזלי העבירה לי את רנסמיי שישנה על הידיים שלה.

ליטפתי את הפני המלאך של רנסמיי, היא כל מה שנשאר לי.

בלעדיה, כבר לא הייתה לי סיבה לחיות. ראיתי את החלומות שלה. הפנים של בלה הופיע ברבים מהם. התכווצתי כל פעם שראיתי את הפנים של בלה.

רוזלי שהייתה קרובה אלי גם ראתה את החלומות של רנסמיי הסתכלה אלי במבט בוחן.

היא שמה לב שהתכווצתי כל פעם שרנסמיי חלמה על בלה. היא בהתה בי בפה פעור. קמתי עם רנסמיי ויצאתי מהבית לאט. הלכתי ביער לבקתה, רציתי שקט.

שקט מהכול.

הגעתי לבקתה נכנסתי והשכבתי את רנסמיי על המיטה שלי ושל בלה. לא, תקנתי את עצמי, זאת המיטה שלי. אין בלה יותר עכשיו.

שכבתי ליד רנסמיי והרחתי את הכרית. הריח של בלה.

שכבתי ליד רנסמיי ועצמתי עיניים, דמיינתי איך זה לישון... החלומות של רנסמיי הם החלומות שלי... אני רציתי לישון....

רציתי להירדם.

רציתי להירדם ולעולם לא לקום....

~RICKY~