דמדומים-שונה מוקפא

שני פרצופים

  היה לילה, רוזלי ואמט יצאו לצייד יחד עם קארלייל ואסמה, הם לא היו אמורים לחזור עד מחר.
 ג́ספר ואליס נשארו והם היו בסלון צופים בטלוויזיה. אני התמקדתי במחשבות אחרות, כדי לא לקרוא את של רנסמיי בחדר המרוחק. ג́ייקוב הלך מוקדם יותר לישון בבית שלו, הבית כבר התחיל להסריח מאנשי זאב.
רוזלי עשתה כול כדי לנסות לסלק את הסירחון מהבית, אבל לא ממש הצליחה. המחשבות שלי נדדו לג'ייקוב, הוא אפילו לא חשב לרגע על מה יקרה שרנסמיי תגדל, כיבדתי אותו בגלל זה. הוא התנהג יותר בכבוד לכולנו פה, הוא ניסה כל הזמן לשדל אותנו לומר לו מה קרה לבלה, אבל אפילו רנסמיי לא אמרה לו.
הוא חשב שקרה לה משהו-הוא לא ידע מה-אבל כן ידע שקרה. שהתחלתי לחשוב על בלה התפתחה בחזה שלי הרגשה מוזרה, תקווה. סילקתי אותה מיד ידעתי מה יקרה אם אני יאמין שבלה באמת אוהבת אותי. לא יכולתי להכחיש, כן האמנתי אבל אסור לפתח יותר אחרת אני יתפוצץ. שנאתי את עצמי, ואיפלו לא הייתי בטוח למה, בגלל שנתתי לה ללכת בכזאת קלות אולי שהחזקתי בה חזק מדי?

רוזלי נכנסה בסערה הבית בלי הודעה מוקדמת וקטנה את חוט המחשבה שלי, לפי הבעת פניה אני מנחש שאמט שוב העלה נושא שיחה רגיש. אבל העיניים שלה היו צהובות, היא כבר צדה. היא הלכה ליד החדר של רנסמיי וישר הבנתי, לא ממש מתחשק לה שאני אקרא את המחשבות שלה. חזרתי להתמקד בנגינה, אבל שמעתי את המחשבות של ג́ספר, הוא היה מופתע. רוזלי הייתה נסערת אבל לא מכעס אלא משמחה והתרגשות. לא הבנתי כלום אבל לא העזתי להציץ למחשבות שלה.
עוד כמה שעות אחדות הזריחה, כבר התחיל להתבהר ששמעתי את המנוע הרועש של הג́יפ. אמט כנראה חזר להיות עם רוזלי, קפאתי. בנוסף למחשבות של אמט שמעתי את המחשבות של רוזלי, אבל רוזלי הייתה עדיין ליד החדר של רנסמיי-שמעתי אני את הנשימות שלה. נעמדתי ישר בכריעה קדימה, ג́ספר הרגיש את ההלם והבלבול שחשתי וכבר נעמד לידי, מוכן לזינוק. אליס עדיין הייתה על הספה הביטה בנו בעיניים פעורות. ואז רוזלי ואמט נכנסו לסלון, העיניים של אליס נראו כאילו עוד שנייה יצאו מהחורים. ג́ספר היה המום כמוה.
רק אני נשארתי ממוקד."למה חזרתם רק עכשיו?" הקול שלי נטף ארסיות.
הם שמו לב לעמידה שלי ושל ג́ספר ולהלם שנשקף מהפנים החיוורים של אליס. אליס דיברה "את... את כבר הגעת... הגעת לפני כמה שעות..." היד של אליס רעדה שהיא הצביעה על רוזלי "הלכת לחדר... חדר של רנסמיי..."היא לפתה את ראשה כאילו הוא כואב, באמת כאב לה הראש. העתיד שנשקף לה עכשיו היה מבולבל וכלל הרבה פנים שלנו רק בכפול שתיים.הבלבול נמחק מפניו של ג́ספר שהוא התכוון לתקוף את רוזלי כאשר חשב שהיא מתחזה. אמט ניחש את הכוונות של ג́ספר ונעמד בתנוחת הגנה מול רוזלי, שעכשיו דיברה."על מה אתם מדברים?" לחשה בקול רועד "חזרנו עכשיו בגלל שאמט התערב אם קארלייל מי יגיע קודם אני בטוחה שהם יגיעו..." היא לא סיימה את המשפט. כולנו השתתקנו. ואז שמענו את זה...קול רך, לא עולה על לחישה. מהטון שלו אפשר לחשוב שהוא מנסה לנחם. ניחומים מרגיעים. הרחבתי את הנחיריים בניסיון לגלות עוד, והופתעתי. המלח צרב באוויר. רנסמיי בוכה?ואז נזכרתי שרוזלי מספר 1 הגיעה והלכה לחדר של רנסמיי. ג́ספר עלה על זה בזמן שאני חשבתי ,רצנו ששיננו לחדר של רנסמיי. בחנתי לרגע את המיטה­-כן, רנסמיי כבר הייתה גדולה מדי לעריסה למרות שעדיין לא הייתה אפילו בת שנה­ .היא עמדה עם הגב עלינו, השיער הבלונדיני הגיע לה עד למותן.