דמדומים-שונה מוקפא

מעטפה שחורה

היא חלמה עלי, וזה אפילו לא היה סיוט. היא רצתה שאני אשאר איתה, בחלום שלה.

התקשתי למצוא מילים ושמות לרגשות שצפו דרכי, אבל לא היו לי מילים חזקות מספיק כדי לאחוז בהם. טבעתי בהם לרגע ארוך.

כשעליתי אל פני השטח, לא הייתי אותו הדבר.

החיים שלי היו אינסופיים, חצות הלילה ללא שינוי. זה חייב להיות תמיד חצות בשבילי. אז איך זה אפשרי שהשמש זורחת עכשיו, באמצע חצות הלילה שלי?

מתוך שמש חצות – דמדומים מהצד של אדוארד

***

"אני מתחננת אני יכולה לעזור!" ג'ספר החזיק את הנוטרת על האדמה בעוצמה, אבל ידעתי שאם היא רק רצתה היא הייתה מעיפה אותו מעליה. 
קארלייל החזיק את האמט שרעד וצרח בכאב, ואני... רק עמדתי בוהה במחזה האימיים הזה.
"מה עשית לו?!" קארלייל נראה לי מטורף שפנה עליה. 
"בבקשה זאת רק תאונה!" האימה והצער הופיע על פנייה "זה הדם שלי, הוא ארס נוראי בשביל ערפדים אבל אני יכולה לעזור לכם! לאמט!"
היא הפנתה את המבט עליי, מבט כואב ומפוחד "תן לי לעזור אדוארד..."
הראש שלי היה ריק, והיא החזירה אותי לקרקע. רצתי לג'ספר מוריד אותו ממנה ועזרתי לה לקום.
"מה צריך לעשות?" נהמתי. 
היא הינהנה "בוא" היא כבר הייתה ליד אמט. 
"היד שלך" היא הושיטה יד בהיסוס כדי לקבל את שלי, היד שלי רעדה שההנחתי אותה בידה. 
הלפיתה שלה סגרה על היד שלי בכוח עצום, היא לקחה נשימה עמוקה והסתכלה לי בעיניים "אני מצטערת זה עומד להשאיר סימן" לפני שיכלותי לענות היא נשכה אותי. 

זה לא כאב בכלל, מה שכן זה גרם לי להיות ישנוני, מעולם לא הרגשתי ככה מאז שהשתנתי. עייפות. 

היא החזיקה את היד שלי צמודה לפה של אמט, שופלים כסופים נזלו מפה ונראה שהיא נאבקת עם עצמה.

אמט גמה את הדם שלי והפסיק לצרוח, קארלייל וג'ספר עמדו מאחוריי המומים ומלאי אימה.
הנוטרת לא הורידה את העיניים שלה מהדם שזרם לפה של אמט בקצב אחיד, "זה מספיק!"
היא עזבה את היד שלי ונעמדה בזריזות, היא הסתובבה בקצה קרחת היער לפני ששנתה צורה ונעלמה. 

***


היום שאחריי היה רגוע בצורה מטרידה, כול רגע חיכתי שמהו ייקרה.

הייתה לי הרגשה רעה ועיקשתי להחזיק את רנסמיי על הידיים כול רגע נתון, מהיום היא כבר לא ישנה לבד. זאת הסיבה שהנוטרת הצליחה להתקרב עלייה כול כך, לא יקרה שוב. 
אמט, שהרגיש יותר ממצוין, ג'יקוב ורוזלי היו בסלון, ג'ספר ואליס יחד עם קארלייל ואסמה תיכננו את המעבר שלנו, כמה שיותר רחוק מנקודת ההתחלה של הנוטרים בצייד. 

בהיתי מהנוף שבחדר אל תוך היער שיד קטנה הונחה על הלחי שלי, 'אתה יודע שהיא לא התכוונה לפגוע בי?'. התעלמתי מרנסמי ובהיתי בעצים, עדיין הייתי מוטרד מזה שלא עליתי על הנוטרת לפני ושרנסמיי שמרה על הסוד הזה ממני שנותר לנו כול מעט זה ביחד. 
'אני בת אלמוות' קפאתי. עכשיו פניתי עליה ישרות. "מה?"
'הנוטרת סיפרה לי, אני לא היחידה יש עוד כמוני והם בני מאות שנים' ההבעה שלה הייתה מרוצה. 
הידיים שלי התדקו סביבה בחיבוק, זה יכול היות נכון? רנסמי באמת תשאר אתי? 
באתי להגיד לרנסמיי את האמת, שאולי היא לא צודקת מצד שני היא מהלהקה של בלה, יש מצב שבלה חקרה את העניין והנוטרת הזאת ידעה את כול התשובות לשאלות שלנו?

צלצול בדלת השאיר אותי לא מוכן שירדתי ופתחתי את הדלת, עמד שם איש בחליפה. מאחוריו מכונית יוקרתית שחורה, הוא היה גבוה ממני ולבש משקפי שמש, מזוודה הייתה מחוברת לידו עם אזיקים, אבל הוא היה אנושי.