Madness Sadness And bipolar(מאומצת 2)

-4-

הוריי האמיתיים חזרו, הם חזרו בשבילי.
וכשהם שמו את המזוודה שלי במכונית שלהם נשענתי עם גבי על הרכב הכסוף.
ראיתי את ליאם.
וראיתי שהוא רץ והסתכל לכל הכיוונים וכשהסתכל עליי הוא בכה וגם אני.
הסתכלתי עליו ולחשתי "להתראות, אבא".
כשהגענו הביתה הם הראו לי את חדרי ומאז אני רק שם.
אני יוצאת כדי לאכול ולשתות, אבל זהו, לא יותר.
לפעמים, כשאני נזכרת במשפחה האמיתית, האמיתית שלי(כן.
אני מתכוונת לליאם והשאר, כי הם דאגו לי והם היו משפחה.
הם המשפחה האמיתית שלי)
ואני נעשית עצובה, אני מסתכלת על מכשיר הנשימה.
הוא כבר לא עצוב, הוא צבוע בצבעים זוהרים בדיוק כמו שביקשתי מזאין.
היום זה יום הולדתי ה17 והוריי לא זכרו.
הם לא ידעו עליי דבר, אני לא כועסת, זה פשוט נשמע מוזר.
אין להם אלבומים שלי,
אין להם תמונות שלי או שלהם כשהיו קטנים, הם אף פעם לא מדברים איתי וכשאני מנסה לדבר ולשאול אם הם זוכרים משהו ממני כשהייתי קטנה ואם יוכלו לספר לי, הם מתעלמים.
התחלתי לחשוד בהם.
הם לא מי שהם אומרים שהם, הם לא ההורים האמיתיים שלי.
היום זה יום ההולדת שלי.
אני בת 17 והיום ברחתי מהבית וכשהתנגשתי בראש בלונדיני הבנתי שאני חוזרת לביתי.
לביתי האמיתי.

וואוווווווו עשיתי פה דייסת שיבולת שועל מהפאנפיק.
תהנו.
אם לא הבנתן משהו, אתן תמיד מוזמנות להגיב ולשאול ואני, כמובן, אענה לכן.
הנה הבנות שאיימו עליי בצורה שגרמה לי לצחוק בקול
angeldirectioner1
Black_widow333
LetMeEat_FOod
HarryXOGirl

אני כותבת כאילו זה הסוף, אבל, האמינו לי, יקירות, זו היא רק ההתחלה.

Love ya, See ya, BYEEEE-TAL
וואו, זה הרבה יותר יפה בכתב עקום!