ליאם ואני ניפגשנו היום.
הוא בא לביתם של נייל וקרטר בזמן שאף אחד לא היה בבית כי הזוג המאוהב יצא.
הוא אמר ארבע פעמים את המילה "מצטער" בזמן שראשו מושפל ואין דרך לראות את עיניו.
ואז, בפעם החמישית שאמר "מצטער" הוא הרים את ראשו, הסתכל בעיני בחרטה מלאה.
אבל שתקתי.
לא אמרתי שאני סולחת כי על מקרה כזה...אי אפשר לסלוח.
באמת שרציתי לדבר!
רק לא ידעתי מה להגיד.
"אמילי, אני באמת מצטער! לעזאזל! בבקשה תאמיני לי! הייתי חייבת לוותר עלייך ולהחזיר אותך בגלל שאני חרא.
אני פאקינג חרא! אני חרא שלא יודע איך להתנהג, אני חסר אחריות שלא יודע לשמור על אנשים קרוב אליי.
הברחתי אותך כמה פעמים, גרמתי לך להרגיש לא בנוח בבית שלך וגרמתי לך לבכות יותר מידיי פעמים.
אני מודה בזה, אמילי, יקירה, אני חרא! לעזאזל עם זה! אני אדם דוחה ומגעיל שמרחיק אנשים וגורם להם לבכות, אבל בבקשה, בבקשה תסלחי לי! אני ארד על ברכיי בשביל סליחתך!" צעק.
הדמעות יצאו בלי שידעתי, רק הרגשתי אותן יורדות.
רצתי וחיבקתי אותו חזק.
הוא חיבק אותי בחזרה ולחש שהוא מצטער בפעם המי יודע כמה היום...
"רק תבטיח שתישאר פה בשבילי" לחשתי ולא עזבתי אותו.
"מבטיח".
הוא הוריד לאט את זרועותיו ממני וחייך.
"אני אוכל לחזור הביתה?" שאלתי והוא הוריד את חיוכו במהרה.
"כן...לגבי זה" הוא אמר וגירד בעורפו "אני לא יכול להישאר פה להרבה זמן ואת לא יכולה להישאר ליידי הרבה זמן".
"למה?!" שאלתי בכעס.
"אלה הם החוקים של בית היתומים...מסתבר. אני לא יכול לאמץ את מי שהחזרתי" הוא הסביר ובאותה שנייה רתחתי.
"לעזאזל עם החוקים! מי מקשיב להם?!" צעקתי בכעס.
"אני! אמילי! אני מקשיב להם! אני לא רוצה להיות בכלא!".
"זה אומר שאני אצטרך לחיות עם משפחה חדשה, להתחיל חיים חדשים עם הורים חדשים ובית חדש?" שאלתי ובדיוק כשחשבתי שהלחי שלי התייבשה, הדמעות חזרו.
"אני לא רוצה את זה, ליאם, א-אני פשוט לא רוצה את זה" בכיתי, אני לא רוצה את זה! לעזאזל עם החוקים המזדיינים האלו!
YOU ARE READING
Madness Sadness And bipolar(מאומצת 2)
Fanficאמילי מוהם,בת 15 והיא...מאומצת. על ידי מי? על ידי ליאם פיין. אהבה?שנאה?בגידה? ומה יקרה בהמשך? אני לא אענה לכם...הסיפור כן... שפה גסה. למי שיש בעיה עם הומואים שלא יקרא.
