Madness Sadness And bipolar(מאומצת 2)

-8-

עברו כמה חודשים מאז הפגישה עם ליאם.
בכמה חודשים האלו, משפחה נחמדה וקטנה אימצה אותי.
שתי אימהות עם ילד וילדה.
הן מתייחסות אליי כאילו אני אחת מהמשפחה אבל אני עדיין מרגישה רק כאורחת.
לא סלחתי לליאם.
לא אמרתי שאני סולחת.
הו, לא.
אבל אני מתחרטת.
כי לא אראה אותו שוב והדבר האחרון שעשינו היה לצעוק, לבכות ולכעוס על החוקים המפגרים.
למה לעזאזל צריך חוקים?!
"אמילי, יקירה, תפסיקי לשחק עם האוכל, זה לא מנומס" אודרי, אימי המאמצת, אמרה.
"עזבי אותה, אודרי, מה שאת עושה זה לא מנומס! עיניים בצלחת שלך" מלאני, אימי המאמצת, אמרה.
חייכתי חיוך קטן ומוזר לאור המשפט האחרון של מלאני.
"עיניים בצלחת שלך", המשפט הזכיר לי את הארוחה הראשונה שלי עם ליאם ואיך שהוא הגן עליי כשנייל התלונן שאני משחקת עם האוכל.
"אני לא רעבה" הודעתי והלכתי לחדרי.
שוב הבטתי במכשיר הנשימה העצוב שלי וכשראיתי אותו, חיבקתי אותו ובכיתי.
המכשיר הוא הזיכרון הכמעט יחידי שיש לי מליאם ושאר המשפחה, הזיכרון הנוסף הוא המזוודה הקטנה שנמצאת איתי כל הזמן.
היא, כמוני, זוכרת הכל.
"אמילי, יקירה, אני ממש מצטערת על מה שקרה בארוחה" מלאני אמרה כשנכנסה לחדרי.
"זה בסדר" לחשתי והיא חייכה.
"תביני, אודרי היא ממשפחה...אמידה והמעמד שלהם גבוה, כך שנימוסים זה חובה אצלהם" היא אמרה כשהתיישבה על הכיסא שהיה בחדרי והסתכלה בעיניי.
"זה בסדר, באמת, אני מבינה" חייכתי והיא הבינה את הרמז ויצאה מחדרי.
בשנייה שהיא יצאה מחדרי הורדי את החיוך המזויף ופרצתי בבכי(כמובן ששמתי את ידי על פי כדי שלא ישמעו אותי).
ואז הבנתי, אני לא רוצה את משפחתי הישנה, אני צריכה אותם.
שם אני מרגישה כמו משפחה ולא כמו אורחת.

---------

"ריי, היא שבורה ואני מסוגלת לראות את זה, לעזאזל! תסתכלי עלייה ותביני!" שמעתי את מלאני אומרת לאודרי.
"מה את מציעה שנעשה?"
"אני מציעה שנשלח אותה לאדם שהיא יכולה לדבר איתו ולספר לו והוא יעזור לה, כי לנו היא לא מספרת כלום"
"את מתכוונת לפסיכולוג"
"כן! כן! פסיכולוג..."
" אל תהיי עצובה מל, היא תהייה בסדר"

לא, אני לא אהיה בסדר.

אוקיי, החלטתי לעשות משהו נחמד(בשונה ממה שאני עושה בדרך כלל, לול).
בכל פרק אני אשאל אתכן שאלה.
שאלה על הפאנפיק ושאלה אישית.

מה אתן חושבות על מלאני ואודרי?

צבע אהוב?~שלי זה שחור וכחול, מוחע~

Love ya, see ya, BYEEEE