Madness Sadness And bipolar(מאומצת 2)

-11-

אני קמה בבוקר והולכת למטבח כדי לקחת את הכדורים המזדיינים שהייתי צריכה לקחת כל יום.
פתחתי את הקופסא של הכדורים הירוקים וכשראיתי שהיא ריקה הסתכלתי על לנה, הילדה בת ה-7 של מלאני ואודרי.
"לנה, למה הקופסא הזאת ריקה?" שאלתי כשמבט אדיש השתלט על פניי, אין לי כוח לשיחות האלו כל שבוע בבוקר, כל שבוע אותו סיפור, אני מתעוררת בבוקר ומגלה שאין כלום בקופסא וכשאני שואלת את לנה מה קרה לכדורים היא עונה שאלברט אכל אותם כי הוא חשב שזה ממתקים.
"אלברט אכל, הוא חשב שהכדורים היו ממתקים לכלבים" היא ענתה.
"אלברט? באמת לנה? עד מתי תמשיכי לשקר לי שזה אלברט? אלברט הוא פאקינג כלב! הוא לא יודע לפתוח את הקופסא, לבלוע את כל הכדורים, לסגור את הקופסא ולהחזיר למקומה! הוא לא יודע לעשות את זה כי הוא פאקינג כלב טיפש!" צעקתי.
"אוקיי! אני אגלה לך! מלאני אומרת לי להתעורר מוקדם כדי לזרוק את כל הכדורים שיש בכל הקופסאות כי היא דואגת לך! היא יודעת שזה משגע אותך וכואב לה לראות אותה ככה" היא צעקה ובכתה.
"א-אבל, לן, למה את בוכה?" שאלתי בלחש בזמן שהתכופפתי כדי להגיע לגובה שלה.
"כי היא אמרה לי לא לגלות לך. אני הבטחתי לא לגלות לך ועכשיו הפרתי את ההבטחה, אימא לא תסמוך עליי יותר לעולם וכל זה בגללך!!" היא צעקה וברחה לחדרה.
וואו, לא ידעתי שבילדה בת 7 יכול להיות כל כך הרבה כעס.
אני פשוט אגיד לפסיכולוגית מה באמת קרה, זה בטח יפחיד אותה, היא תחשוב שאני משוגעת ואז תתן לי יותר כדורים.

התיישבתי על הכיסא המרופד בחדרה של הפסיכולוגית, החדר היה בטמפרטורה של 27 מעלות, מה שגרם לי טיפה להזיע(היה חם מהרגיל היום, פלוס, תופעות הלוואי של הכדורים השפיעו, חם לי וקר לי, אני מרגישה כמו בגיל המעבר!)
אמילי, תתארי לי מה עבר עלייך בשנה האחרונה" הפסיכולוגית ביקשה ואני צחקתי צחוק ללא הומור וטיפה משוגע, כך חשבה הפסיכולוגית הטיפשה.
קמתי באיטיות כאשר ראשי מושפל בצורה מפחידה.
"הבן זונה שאימץ אותי החזיר אותי.
הוא אמר שאנחנו נוסעים לחופשה, חופשה זה צבעים, כיף וחיוכים.
אבל במקום אושר מה שקיבלתי היה אמת.
הוא החזיר אותי לבית היתומים הנוראי והמחריד ובמקום לקבל אושר קיבלתי שיגעון, דו קוטביות ועצב.
החיוך שלי נעלם וכך גם האושר והשפיות.
אנשים קוראים לי "הפסיכית" או "החולה" ואני חשה שגם את רוצה לקרוא לי כך.
קדימה, עשי זאת.
קראי לי בשמות האלו"
ביקשתי והרמתי את ראשי בדרמטיות
"הו, את מפחדת?" שאלתי עם דאגה מזוייפת.
"אל תדאגי, אני לא נושכת" צחקתי צחוק מטורף ללא הומור.
"אני משוגעת והתרופות שאת נותנת לי לא עוזרות וגם לא יעזרו" נשמתי עמוק עמוק לפני שחזרתי לדבר.
"את העצב אי אפשר לעצור. כשהוא תופס את האדם הנכון, הוא לא מרפה ולא עוזב. עצב יש בך, בהוריי ובאחיי אבל העצב בי לא מתכוון להרפות"
"אז...את רוצה לדעת עוד על השנה האחרונה?".
הפסיכולוגית נשארה פעורת פה ועיניים
"א-אמילי, א-אני רושמת לך עוד כדורים, הם כן עוזרים לך, את פשוט לא לוקחת אותם לפי ההוראות" היא אמרה(בפחד) ולקחה את העט שהיה ליידה ברעד.
היא כתבה לי כמות גדולה מהרגיל של כדורים וזה מצוין, התוכנית שלי פועלת, כל מה שנשאר זה רק לבלוע את כל הכדורים ולהתעורר בבית החולים כאשר האדם האמיתי שהסמכות שלי אצלו יבוא, והוא? ליאם.

פרק ארוך סוף-סוף!
עוד שני פרקים ואז הסוףףף

-האם הייתן מעדיפות שאמילי תישאר עם מלאני ואודרי או תמשיך לחיות את חייה עם ליאם ושאר הבנים?

-סרט אהוב?

LOVE YA, SEE YA, BYEEE