The Way I See The World

השרשרת בפה

אני עומדת באמצע ראן, הגב לקהל, ואני רואה בזווית העין את המורה שלי לתיאטרון מסמן לי משהו עם היד. לוקח לי שנייה להבין. להוציא את השרשרת מהפה, אני מוציאה בלית ברירה. לא עוברת דקה ואני מחזירה אותי לפי.
אני לא יכולה להסביר. אני לא יכולה להגיד שזה מה שנשאר משנתיים של הפרעות אכילה.
אז אני סופגת הכל בשקט. אני סופגת כל הערה, בקשה, מבט, הרמת גבה.
אני סופגת את הכל בשקט. כי איך אני אסביר שגם אם הייתי רוצה, זה חזק ממני? זה חלק ממני. גם אם אני אוריד את השרשרת. אני אתעסק בעגילים. אני אכסוס ציפורניים.
אני לא יכולה שלא.
זה לא משנה אם אתם מבינים את זה או לא.
אבל בבקשה, בפעם הבאה אל תכריחו אותי להוציא את השרשרת מהפה.
תתני לי את השלווה הזאת כל עוד אפשר.
כל עוד אני לא צריכה להוציא החוצה את הכאב שלי.

וואנשוט חמוד שקרה..
ראן זה חזרה למופע, במקרה הזה מופע תיאטרון