brother's love

עונה 2- פרק 8

~נקודת מבט דילן~

*"דילן, תדברי איתי" אמא אמרה כאשר חלפתי על פנייה ,מתעלמת ממנה כמו שעשיתי במשך שבוע וחצי. זה היה שבוע קשה, של התעלמות והתגנבות למקלחת בשביל לדבר עם יאן. דבר שנהייה יותר קשה, בגלל שהורים גילו על מקום המפגש שלנו, אז אנחנו נפגשים רק בבית הספר ...

"דילן, בבקשה" היא התחילה לבכות, כמעט נכנעתי ודיברתי איתה, אז התקרבתי מהר יותר לדלת, איך שבאתי לפתוח אותה היא מהר סגרה אותה, ועמדה מול הדלת.
"אני מצטערת, ילדה שלי. אבל רק תדברי איתי... בבקשה..." היא בכתה מולי (עונה 1- פרק 20)*

"דילן?" אוליביה שאלה,

"דילן" היא התקרבה אליי אחרי שצעדתי צעד וכמעט נפלתי. היא החזיקה אותי והתחלתי לראות נקודות שחורות. כל העולם הסתובב פתאום.

"דילן...." הצרחה של אוליביה הייתה הדבר האחרון ששמעתי לפני שהכל נהיה שחור.

.................................................

"אמא, תקומי בבקשה" שמעתי קול במעומם לידי והכל עדיין היה מטושטש,

"אני מבטיח שאני יתנהג יפה. אני יוריד את הנעליים בכניסה לבית ולא אפזר חול. רק תקומי אמא" אמר קול, שהתברר כקול בוכה בצד המיטה, שם תומאס ישב מניח את הראש שלו על הבטן שלי ומחזיק אותי חזק. הסתכלתי סביב וראיתי חדר לבן עם הרבה מכשירים ותרופות מוזרים. ליטפתי את הראש של בני הקטן. הוא הסתכל אליי למעלה עם דמעות שלא הספיקו לנזול לו מהעיניים,

"אמא" הוא צעק, חייך חיוך גדול וחיבק אותי חזק. חייבקתי אותו ביד אחד וביד השנייה מחקתי את הדמעות מהעיניים הכחולות שלו, מנסה להרגיע אותו .

"התעוררת" שמעתי קול מוכר בצד השני של החדר. סובבתי את הראש שלי,

"אמא" אמרתי בקול צרוד וחלש עם דמעות בעיניים. אמא שלי היא אוליביה, אני בטוחה בזה. אני זוכרת אותה, אני זוכרת משהו אחד מהחיים הקודמים שלי. בלי ששמתי לב, דמעות זלגו לי מהעיניים. אמא התרוממה מהכיסא ובאה לעברי, היא ניגבה לי את הדמעות ונישקה לי את המצח בזמן שהיא מחייכת חיוך רחב, גם היא עם דמעות בעיניים. המקום הזה גורם לכולם לבכות.

"אני כאן, אני לא הולכת" היא אמרה וליטפה לי את הראש,

"אני מצטערת" אמרתי והסתכלתי עלייה.

"על מה, מתוקה שלי?" היא שאלה אותי,

"על שלא זכרתי אותך, שאני כמעט ולא זוכרת כלום מהחיים שלי" אמרתי והסתכלתי עלייה, היא חייכה אליי.

"אני יודעת חמודה, הרופא הסביר לנו. אל תדאגי, את תזכרי, אני יגרום לך להיזכר. ואם לא, אנחנו לפחות ביחד עכשיו, אין שום דבר שיפריד בנינו, שוב" היא אמרה וזלגו לה כמה דמעות. גם לי זלגו כמה בוגדניות שהחליטו לצאת מעצמם בלי לשאול אותי.

"לנו?" שאלתי אותה כאשר לא הבנתי על מה היא מדברת.

"כולנו כאן חמודה שלי. אני, גרי, יאן, אחותך שאני בטוחה שפגשת אותה" אמרה וחייכתי.

"נתנו לי ולתומאס אישור מיוחד להיכנס. אבל עכשיו שהתעוררת. אני בטוחה שירשו להם להיכנס" אמרה ואני הנהנתי, מלטפת את שיערו הרך של הבן שלי ששכב לצידי.

"את לא מתה נכון?" שאל אותי בקול התמים שלו וגרם לי למועקה בלב. מה היה קורה לי אם הייתי משאירה אותו לבד?, או הם הייתי בלעדיו?, אני לא בטוחה שהייתי יכולה להתמודד עם זה.

"אני כאן, יפה של אמא" אמרתי ונישקתי אחת מלחייו השמנמנות, שהיו עדיין רטובות מהדמעות שלו.

"אני אוהב אותך אמא" אמר וחיבק אותי. גורם ללב שלי להתהפך.

"אני אוהבת אותך יותר, מלאך קטן שלי" אמרתי וחיבקתי אותו יותר.

"אני סבתא" אמא אמרה בקול לא מאמין מהצד, כאילו שהיא עכשיו הבינה את זה.

"יש לי אחות, כנראה" אמרתי והסתכלתי עליה. ראיתי שהיא בוכה וישר הסתכלתי עליה בדאגה.

"מה קרה?" שאלתי אותה.

"את עברת תאונה והיית בהריון. לא הייתי איתך, לא תמכתי בך במשך ההריון, לא החזקתי לך את היד שהצירים כאבו לך ולא הייתי שם בשביל הנכד שלי. לא ראיתי את השן הראשונה שצמחה לו, לא החלפתי לו חיתול, אני פשוט אמא גרועה" היא אמרה והתחילה לבכות בקול.

"אמא אל תבכי, זה לא אשמתך שעברתי תאונה, לא אשמתך שהייתי מספיק טיפשה בשביל שיאנסו אותי וככה נכנסתי להריון ולא אשמתך שלא מצאתי אותכם זה הכל אשמתי, אני אשמה בהכל. אל תבכי, בבקשה ממך" התחננתי בפניה. היא מחקה את הדמעות וחיבקה אותי. אני חיבקתי אותה ביד אחת ואת תומאס ביד השנייה בזמן ששניהם בוכים על הכתפיים שלי היום שהיה אמור להיות היום הכי טוב בחיים שלי היום שמצאתי את אמא נהפך ליום הכי רע בחיים שלי
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
שלום אנשי כדור הארץ, יו.
כתבתי לכם פרק, יו.
עשיתם לי התקף לב, יו.
בפרק הקודם, יו.
אתם צריכים להודיע לי, יו.
לפני כמות גדולה כזאת של הצבעות, יו.
עכשיו אני ירשום הכל עם יו, יו.
הנה הפסקתי......
סתם לא, יו.
אל תשכחו להגיב ולהצביע, יו.
אתם עושים לי חשק לכתוב, יו.
אהה ומקווה שנהניתם בלימודים, יו.
לאב יו, יו.
O.R, יו
אושר אאוט, יו ביצס