ילדת פרא

פרק 6-השיעור הגואל

הימים האחרונים הגישו כמו ספירה לאחור שלא נגמרת, עם מחשבות בלי פוסקות על מה שיהיה. מה אני עומדת לגלות ולמה בדיוק עוד שלושה עשר ימים? אבל עם כל התחושות האלה בעיקר הרגשתי לבד. אף פעם לא הרגשתי ממש חלק ממשהו, כאילו אני לא שייכת או שפשוט לא מצאתי את מקומי. בדיעבד כן הייתי חלק מחבורה, אחרים ראו אותי כחלק מהם, חלק מהחבורה הענקית הזו עם סטריאוטיפ של ספורטאים עם ביטחון עצמי מופרז שאיכשהו התקבלה עליהם סמכות ״לשלוט״ בבית הספר. תמיד עסוקים וטרודים בדברים שטחיים ועסוקים בליצור תככים ודרמה מפחד שמא הם לא יהיו שיחת היום בפה של כולם. לא אהבתי את זה, אבל עוד יותר לא אהבתי להרגיש לא שייכת כי ידעתי שאם לא אהיה איתם, אני אהיה לבד. לכל אחד בבית הספר יש את החברים שלו, וכבר שייך לאנשהו במשך שנים, ואחרי כל הזמן הזה אני לא יכולה פשוט להידחף לאנשהו, להחליק בין הסדקים ולמצוא לי מקום אחר. ככה הגשתי, עד היום. היום המחשבה שאצטרך לשבת איתם בהפסקה הציפה בי תחושת מועקה ועצב. אז החלטתי שאני עם עצמי. לבד. לא אכפת לי מה יגידו מסביב, ״טאליה דאני יושבת לבד.״ זה כנראה יהיה שיחת היום, אבל אנשים ידברו לא משנה מה נעשה. אז עדיף כבר לעשות מה שטוב לי. נכנסתי לבית הספר וכמובן שואלרי וקטי באו אליי כמו כל יום, חייכו אליי וצחקקו, ״היי מהממת! המסיבה הייתה מדהימה, נכון קטי?״ אמרה ואלרי, ״אין דברים כאלה!״ הסכימה קטי כמו שהיא נוטה להסכים עם כל דהר שיוצא מהפה של ואלרי. הנהנתי וחייכתי חיוך קטן מנימוס והמשכתי ללכת. שמעתי את צעדי נעליהן הדקיקות על הבטון רצות אחריי, ״טאל מותק, חכי לנו!״ הן התקרבו אליי, ״לאן את בורחת?״ הן אמרו וניסו לעמוד בקצב שלי. שמעתי אותן מתלחששות אחת אל השנייה, ״טאליה, שמעתי שהיה משהו בינך לבין שון...״ אמרה ואלרי. שתקתי. ״את לא מתכוונת לספר לחברות הכי טובות שלך?״ אמרה קטי. כמובן, צמאות לרכילות. אלא מה? המשכתי ללכת, ״מה יש לך?״ צעקה אליי ואלרי שכבר הפסיקה ללכת והייתה במרחק קטן ממני. ״כולנו יודעים מה קרה!״ היא צעקה. הרגשתי את פעימות ליבי מתחזקות ואת גרוני חונק אותי. הוא בטח סיפר איזה סיפור לכולם כדי שלא יהיה לו שם רע, כמובן. כמה אופייני. נכנסתי לכיתה לפניי כולם, ישבתי במקומי וחיכיתי שהשיעור יתחיל. הצחיק אותי איך כל חיי הצלצול שמבשר על ההפסקה היה נחשב הצלצול הגואל, ועכשיו זה הצלצול שמבשר על תחילת השיעור שיגאול אותי. הוא הגיע סוף סוף, ואיתו תלמידים שנכנסים לאט לאט וממלאים את הכיתה. ראיתי כאלו שאתמול נחשבו לחברים שלי, שהתעלמו ממני כאילו אני זרה. ואלרי מסיטה אנשים נגד אחרים כתחביב, והפעם זו הייתה אני.