ילדת פרא

פרק 31-עליות וירידות

עדיין הרגשתי את חמימות ידיו של אדם בתוך ידיי, את מגעו הרך על פניי, את מבטו שעוטף אותי ומגן עליי כאילו זה היה אמיתי. זה היה אמיתי, הכל. זה הרגיש יותר אמיתי מהמציאות. שום חלום, סיוט, או הזיות שאמורות להיות לי מהווירוס לא יכולות לדמות כזו מציאות. כמעט כאילו מה שראיתי היה חיזיון למה שעתיד לקרות אם אפעל להציל את כולם ומה יקרה אם לא. ויותר מזה, כאילו אדם הוא זה שהביא אותי לראות את זה. אני יודעת שזה לא נשמע הגיוני, במיוחד שאני חולה בווירוס שאמור לגרום לי להזיות, אבל זה הרגיש כמו החלום שהיה לי לפני שהשתנתי, החלום על היער בו אני רצה מחפשת מישהו בתוך קרחת יער.
אני זוכרת את החלום הזה בבירור, את תחושת האדמה על כפות רגליי הזאביות, את האוויר הלח וריח העצים הירוקים והגבוהים, ואת תחושת החיפוש אחר מישהו, תחושת החיפוש אחר עצמי. אני יודעת ותמיד ידעתי שזה יותר מחלום, שהחיפוש אחר מישהו שמחכה לי שם היה גם חיפוש אחרי עצמי... אבל היום בדיעבד כשאני חושבת על זה אולי מי שחיכה לי בקרחת היער הזו, המישהו הזה שחיפשתי היה אדם. בגלל החלום הזה תמיד הייתה לי משיכה ליער, תחושה כאילו יש בתוכי חלק שלם שרק מחכה לרגע שאני אגלה אותו. שני החלומות האלו הרגישו אמיתיים מידי, קשה להסביר, אבל גם בשני החלומות האלו אדם היה אבן הבסיס, או עמוד השדרה של החלום, מה שהחזיק אותו.  בגלל החלום ההוא אז, רצתי אל היער באותו יום, רציתי כבר לגלות אותו ולהיות חלק ממנו.
תמונה של זאב כהה עם עיניים זהובות הבליחה בראשי.
זה היה הוא אין ספק, פרוותו הכהה שבקצותיה הפכה צבעי ארגמן מלכותיים מאור השמש שהאירה בעדינות בין עצי היער, עיניו הזהובות והמהפנטות שהביטו אל רבדיו העמוקים של בן אדם. אי אפשר לטעות לגבי המראה הייחודי של אדם, שייחודי לו כל כך בשני הצורות שלו. הוא ידע שאני אהיה ביער... הוא הוביל אותי לשם.
״אם להיות כנה, מאז שאני זוכר אותך אמרתי שזה עניין של זמן עד שתהיי חלק מאיתנו." מילותיו לפתע הדהדו בזכרוני.
״תתחילי להתרגל לזה...״ הוא אמר לי כששאלתי אותו איך הוא יודע מה אני מרגישה בלי לומר מילה.
תמיד הוא ידע מה איתי בכל שניה, בבית הספר כשהרגשתי כאילו אני כמעט מאבדת את הכרתי הוא אחז בי, הביט בי, וזה הרגיש כאילו אני חוזרת חזרה לעצמי וכל הסחרחורת, כאב הראש והכאוס שהיה בראשי באותו הזמן נעלמו כאילו מבטו היה... היה מבט של מורפיום. מבט שסחף אותי למימד אחר של שלווה שרק הוא יכול לקחת אותי למימד הזה. כששון ניסה לעשות לי את מה שהוא עשה באותו לילה במסיבה שלי, כשהמוזיקה בקעה בחוזקה מהרמקולים ואפילו הזאב הכי חד שמיעה לא היה שומע דבר, הוא פרץ את הדלת בתזמון מושלם. כשנינה ניסתה להרוג אותי במקום מבודד מכל רואה ושומע, הוא היה שם ראשון להיות איתי. אדם תמיד היה שם, תמיד ידע איך אני, איך אני מרגישה... תמיד ידע מה אני. אני יודעת שיש לו כוח מיוחד שהוא יכול לקשר בין הלהקה, יכול לתקשר איתנו דרך המחשבה בלבד, ויכול לדעת הרבה על אנשים ממבט חטוף אחד, אבל זה יותר מזה.
החלום הזה לא יכול להיות מקרי, או איזושהי הזייה שהמוח שלי יצר. זה היה אדם. הוא הצליח למצוא אותי דרך החלומות שלי, אני יודעת את זה... כלומר, זה חייב להיות נכון.
נכון?
עצמתי את עיניי וניסיתי להיזכר ברגעים שלי איתו בחלום, והרגע שהרגיש האמיתי ביותר היה במחנה, כשראיתי את כולם מתים, עם מבט ריק ומרוחק. היה רגע בו אדם הופיע, עם מראה כמו של כולם, מבט כהה, אטום ומת. עד שלרגע עיניו זרחו בצהוב, ואז באותו הרגע זה היה אדם שלי. אדם האמיתי החי. הוא דיבר כאילו הוא ממהר לאן שהוא, כאילו הוא חייב להספיק לומר לי מה שהוא יכול בזמן האוזל שנותר לו. הוא אמר לי שפיונה מחזיקה איזושהי מבחנה שככל הנראה אני צריכה להגיע אליה.