יצאתי מהמעלית לקומת העובדים בנסיון למצוא את קריסי. כמו בכל הקומות פה המסדרונות היו מסועפים ומסובכים וגרמו למישהו זר להרגיש כאילו הוא בתוך מבוך, אך הבטתי באחיות העוברות והשבות הולכות כמו רובוטיות על מצב ׳אוטומט׳ ומגיעות בקלות לכל מקום. תוך כדי שאני הולכת ומחפשת את דרכי הבחנתי בכמה מבטים בוחנים וחשדניים מהאחיות, מה שלא היה אופייני להן מאחר והן תמיד עם מבט ריק נעול על נקודה אחת ולא מביטות סביב יותר מידי. התעלמתי מהן לחלוטין וניסיתי להשתלב כמה שאפשר. אחרי כמה דקות של הליכה הבנתי שאני מבזבזת את זמני ושאני פשוט מסתובבת סביב עצמי.
אני חייבת למצוא אותה. אני יכולה למצוא אותה.
בהמשך המסדרון הבחנתי בשלט קטן עם סימן של שירותים. הלכתי לשם ונכנסתי פנימה, סגרתי אחרי את הדלת ונעלתי אותה. חדר השירותים היה ריק, לבן ובהיר בלי שום דקורציה או צבע. נכנסתי בשקט, הבטתי במראה מעל הכיור, הדבר הראשון שהבחנתי בו היה שיערי הקצר. מוקדם יותר הוא היה מגולח ועכשיו הוא הגיע לי עד לאמצע לחיי, אז הניסוי שלהם עבד... השיער שלי באמת צומח מהר. בדיוק כפי שהיה בחלומי עם אדם.
זה לא משנה עכשיו, אני חייבת להתרכז ואיכשהו למצוא את קריסי... הזמן שלי כאן אוזל.
עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק, התרכזתי. ניסיתי להיזכר להעלות אותה בזיכרוני.
פניה העגולות והחיוורות, שיערה הבהיר, עיניה שהיו בצבע בהיר וכבוי... ניסיתי להיזכר בריח שלה, שלא היה דומיננטי במיוחד, לידיה היה ריח של חומר לחיטוי ולשערה היה ריח עדין עם ניחוח הדרי ולימוני שאני לא יכולה בדיוק להניח את האצבע ולומר מה הוא.
בגדיה הריחו כמו כל הבגדים של כולם, אבקת כביסה זולה עם ריח חיטוי חריף ולא נעים במיוחד. אבל היה משהו, משהו דומיננטי יותר מהכול... ריח אדמתי של טבע ויער, ריח מוכר להחריד.
סוליות נעליה.
רגליה דרכו מחוץ למקום הזה, הסוליות של כולן היו נקיות כמו הרצפה, אבל קריסי... מרדנית לא קטנה.
אני חייבת לעקוב אחרי הריח הזה, להתרכז רק בו ולא בשום דבר אחר מלבדו ולמצוא אותה.
יצאתי מחדר השירותים והתחלתי ללכת כעיוורת אחרי הריח. הוא התחיל כחלש ועדין, כמעט לא מורגש, אבל התמקדתי בו ורק בו. העלמתי את הסביבה בדיוק כפי שאדם לימד אותי. התפתלתי בין המסדרונות והריח הלך והתחזק, יותר ויותר, לאט לאט וצעד אחד צעד.
אחרי הליכה לא קצרה ומפותלת בין דרכים ומסדרונות שלא ידעתי על קיומם, הגיע ריח חריף מאחת הדלתות. נעצרתי. הבטתי על הדלת שהייתה נראית כמו כל הדלתות. חלקה לבנה, עם ידית כסופה ודקה ובמרכזה היה שלט קטן עם הכיתוב "818W". הריח בא משם אין לי ספק. דפקתי על הדלת שלוש נקישות.
שום מענה.
דפקתי שוב, יותר בחוזקה.
כלום.
ניסיתי לפתוח את הדלת אך היא הייתה נעולה... אין לי זמן לזה.
YOU ARE READING
ילדת פרא
Fantasyמי אני? זו השאלה שמטרידה את טאליה דאני עוד מהיותה ילדה קטנה. אמנם מבחוץ נראה שיש לה את החיים המושלמים. מעמד חברתי, משפחה טובה, חבר אוהב... בפנים מתחוללת אצלה סערה. עם תחושת אי שייכות ומשיכה לא מוסברת לחבורה משונה ואפופת מסתורין בבית ספרה, לאט לאט מ...
