אני רואה את מקרה התאונה שוב שוב, כמו סרט בראשי שחוזר על עצמו בלי הפסקה. אני נבהלת בכל פעם שאנחנו נופלים אבל אני משותקת ולא יכולה לזוז. אני לא מצליחה לראות את לואי בכל אחד מהפעמים האלה וזה לפעמים מרגיש לי כאילו נפלתי לשם לבדי.
אני לא שומעת מה אנחנו אומרים, צועקים יותר נכון. אני רק רואה הכל. אני רואה אותי כמה שניות לפני הנפילה, צורחת עליו, מסתכלת עליו ומכיוון שהיה גשום בחוץ ונסעתי מהר מידיי, שנייה אחת של הסטת מבט והחלקנו מהכביש.
כמו שאמרתי קודם, רק אחרי הנפילה אני לא מצליחה לראות את לואי לידיי ואני מרגישה שזה רק אני עכשיו. לבד.
אני מנסה לפוקח את עיניי, מנסה, אני מתקשה. ברגע שאני פוקחת אותם אפילו מעט אור מסנוור אותי. אני מנסה לפקוח את עיניי שוב ואני מלמלת דברים לא מובנים. אני שומעת קולות עמומים ורק כשאני פוקחת את עיניי לגמרי אני רואה את ההורים שלי ואת חברתי הטובה, סופי.
אמא שלי וסופי מתחילות לבכות ואבא שלי מחבק את אמא שלי. הם כולם מסתכלים עליי פתאום ופוערים את עיניהם. תוך רגע אמא שלי באה אליי והתחילה לבכות שוב. "התעוררת!" היא מלמלה כמה פעמים.
היא מחבקת אותי, מניחה את ראשה על עצמות הבריח שלי. אבא שלי יוצא מהר מהחדר וקורא לרופא, צועק שהתעוררתי. סופי מתקדמת אליי במהירות ותופסת בידיי, מחזיקה אותה חזק, בוכה אבל מחייכת ומסתכלת עליי.
אני לא מצליחה להוציא מילה מהפה, אני לא מנסה גם.
תוך כמה שניות נכנס רופא והוציא פנס קטן מכיס החלוק רופא שלו, מאיר על שתי העיניים שלי ברגע שסופי ואמא שלי מתרחקות טיפה. הוא בודק כמה דברים נוספים שאני לא מקדישה להם ריכוז. "היי." הוא אמר לי. "את זוכרת את השם שלך?"
הנהנתי. "רוזי פיטר." עניתי בקול חנוק.
"את יודעת מי הם האנשים האלה?" הוא שאל והנהנתי שוב.
"ההורים שלי וסופי." אמרתי ואז אמא שלי פרצה בבכי שוב. "איפה אני?"
"את היית בקומה במשך שבוע וחצי." הרופא הסביר ואני פערתי את עיניי. "את וחברך עשיתם תאונה קשה."
"איפה לואי?" שאלתי בלחץ. אני לא זוכרת מה קרה אחרי שאני התנעתי את הרכב ויצאנו אל הכביש. אני לא זוכרת כלום ממה שקרה אחר כך אבל אני יודעת שהייתה תאונה איתו.
כולם הסתכלו עליי במבטים מרחמים, חסרי אונים ועצובים עד דמעות. אף אחד לא אמר לי מה קורה והלב שלי התחיל לפעום מהר יותר. "איפה לואי?" שאלתי שוב. "תענו לי. הוא בסדר?"
"את וחברך, לואי, סטיתם מהכביש והתגלגלתם מהכביש אל תוך היער. מה שעצר בעדכם מלהמשיך להתהפך זה העץ שהתנגשתם בו כמעט לפני הסוף." הרופא הסביר והסתכל עליי. "איפה לואי?!" הרמתי את קולי ואז השתעלתי.
