אותו יום, יום שבת, שעה: 20:02
אני ולואי לא ממש דיברנו מאז שהתפטרתי. עברו רק שעתיים ואני לא מפסיקה לחשוב על זה. אני מרגישה שלא עשיתי את הדבר הנכון אבל אני לא יכולה לעשות כלום בקשר לזה כי אני רוצה שלואי יישאר. מה עשיתי לעזאזל?
אוקי אבל אם לא הייתי עושה את זה הצד השני שלו היה חוזר וממשיך למרר לי את החיים. בשביל מה אני צריכה את זה כשאני יכולה לבחור במה שטוב לי, בלואי. אני יכולה לבחור בו והוא יהיה כאן איתי לא הצד השני שלו.
הדלת נפתחה ואני לואי הזדקפנו במהירות, שנינו מסתכלים מעבר לכתפינו על נייל שנכנס הביתה ואז קופא בכניסה כשהוא רואה אותנו יושבים מחובקים. "מה לעזאזל קורה כאן?" היה הדבר הראשון שהוא שאל.
"איפה אתה היית?" לואי שאל וזקף גבה. לואי חבר שלו? חשבתי שרק הצד השני חבר שלו, שהוא זקוק לו. לואי לא צריך את נייל.
"מצאתי בחור שאני אוכל לעזור לו." נייל ענה ואז הסתכל מעבר לכתפו. "בוא." הוא אמר. פערתי את עיני ונעמדתי במהירות כשראיתי את זאין נכנס אל הבית.
"זאין?!"
"רוזי?!" עכשיו הוא הסתכל על לואי. "לואי?!"
"מ-מה?" הוא הסתכל על נייל בחרדה. זאין מכור לסמים? מה? זה נשמע הדבר הכי הזוי שאני יכולה לחשוב עליו. ליאם יודע מזה?
זאין מכיר את לואי. אני ולואי היינו מבלים עם ליאם וזאין לפעמים.
"אתה לא מת?!" זאין הרים את קולו, בלי כוונה, נשמע לגמרי מופתע ומעט עצבני. "עבדת על כולם?!"
"לא." לואי גלגל את עיניו.
"לא, זאין. הוא כמוני. לו יש משימה שרוזי צריכה לעזור לו להשלים. כמו שאתה עוזר לי." נייל אמר לו, זאין הסתכל עליו ועשה פרצוף לפני שהחזיר את מבטו אלינו.
"למה הבאת אותו לכאן?" לואי שאל ונעמד לידי.
"רציתי שיהיה לו עם מי לדבר חוץ ממני. מישהו שמבין את המצב שלו וחשבתי על רוזי. לא ידעתי שהם מכירים." נייל הודה.
"מה? גם את ע-עם ס-סמים?" זאין גמגם והסתכל עליי, עדיין פעור עיניים.
"לא." עניתי בחדות והנדתי בראשי.
"לכל מת יש משימה שונה זאין." נייל הסביר.
"מה המשימה שלו?" זאין שאל והצביע על לואי.
"א-א-אנ..." דעכתי והסתכלתי על לואי שהסתכל עליי במבט חטוף ואז החזיר את מבטו אל זאין בעוד שאמר: "מה זה משנה?"
"תסבירו לי מה לעזאזל קרה שאתם יושבים מחובקים עכשיו? מה כבר פספסתי?" נייל שאל והניף את ידו לכיווננו, פוער את עיניו ואז מכווץ את גבותיו בבלבול.
