פרק 30- פרק אחרון.
יום אחרי, יום שלישי, שעה: 17:30
נשימה חדה.
ואין יותר נשימות בכלל.
התיישבתי במהירות ופקחתי את עיני בחדות. הייתי בחדר מקלחת. לא היה דם מסביבי. כל זה לא קרה? מה לעזאזל קורה כאן?
שמעתי רעש קטן מצד ימין שלי וברגע שהסתכלתי ראיתי את לואי יושב על מכסה האסלה, אצבעותיו משולבות ומרפקיו נחים על ברכיו. ראשו מושפל והוא לא מרים אותו אפילו שהוא בטח יודע שאני ערה. אני מתכוונת לדבר אבל אני מתחרטת.
הוא מרים את ראשו ומסתכל עליי. "שלום."
"מה קורה כאן?" שאלתי בפחד.
"ברוכה הבאה לקבוצת המתים רוזי." הוא גיחך.
"מה?" כיווצתי את גבותיי. "אני מתה?"
"כן." הוא ענה.
"וזה גן עדן?" כיווצתי את גבותיי והסתכלתי לצדדים. הוא שוב גיחך וכשהסתכלתי עליו ראיתי שהוא הניד בראשו.
"לא עלינו רוזי." הוא אמר. "יש לנו משימה. עוד פאקינג משימה."
"מה? איזו משימה?" נעמדתי והוא נשאר לשבת. לפני שהוא יכל לענות כיווצתי את גבותיי בכעס וסטרתי לו הכי חזק שיכולתי. לא נראה שהוא התרגש מזה. "אתה שיקרת לי!" צרחתי. "שיקרת לי שאתה החבר הכי טוב שלי וגרמת לי לעשות את זה! איך יכולת?! מה יהיה עם המשפחה שלי?!" ניסיתי לבכות. אבל לא הצלחתי לבכות.
"אחרי שנשלים את המשימה הם ימצאו אותך בדיוק כמו שהיית לפני עשרים וארבע שעות. הם לא יודעים שאת מתה עדיין." הוא נעמד והסתכל לי בעיניים. הוא חייך ואז תפס בכתפיי, מסובב אותי לכיוון המראה.
"איזה יפות העיניים כשהן ככה נכון רוזי?" הוא דיבר במרירות. "כאלה ריקות, כאלה חסרות חיים..." פערתי את עיני והסתכלתי עליהן במראה. הן לא היו בוהקות, הן לא היו מלאות חיים והרגשתי לחץ. לא הצלחתי לנשום וכשהנחתי את ידי על לוח ליבי לא הרגשתי שום פעימות.
אני מתה.
"ההרגשה לא משהו אה?" הוא צחקק.
"אני רוצה להרוג אותך." סיננתי בכעס מבין שיניי.
"חה! הבדיחה חוזרת אלייך! אני מת!" הוא קרא.
"שתוק!" נהמתי ודחפתי אותו, יוצאת מחדר המקלחת ומהחדר שלי אל הסלון שהיה ריק. איפה נייל? איפה הארי?
"איפה הם?" שאלתי. "נייל והארי?"
"נייל לא יכול להיות כאן יותר." קולו של לואי נשמע מאחוריי. "וככה גם לגבי הארי."
"למה?" שאלתי בחדות. "ומה לעזאזל המשימה שלנו?"
"הארי היה כאן כשהתאבדת. הוא ניסה להפריע. הוא הפריע." הוא התחיל. גלגלתי את עיני. "אני יודעת שהוא היה פה." מלמלתי ברוגז.
