שלושה ימים אחר כך, יום שישי, שעה: 14:10
אני רואה את המשפחה שלי. את החברים שלי. סופי בוכה, ליאם בוכה, זאין בוכה, ההורים שלי בוכים. אני רואה את המנהל שלי ועוד כמה עובדים שעבדו איתי ובאו מתוך כבוד. המשפחה של לואי כאן וגם הם בוכים.
אני רואה את הקבר שלי. אם יכולתי לבכות הייתי בוכה. אם הייתי עצובה הייתי מנסה לבכות. אני לא עצובה אבל אני גם לא שמחה.
מה שאני מרגישה עכשיו הוא יותר מטוב. אני מרגישה שלווה. אין יותר דאגות. אין יותר צרות. רק... שלווה.
לואי עומד לידי. זרועו מסביב למותניי. זה לואי, זה באמת לואי. זה החבר הכי טוב שלי. הוא חזר אליי ברגע שהשלמנו את המשימה. זה הוא ואני יודעת את זה. שנינו יודעים את זה. פשוט יודעים. אני שמחה שלפחות יש לי אותו.
נייל עומד ליד זאין. אנחנו רואים אותו. הוא לא רואה אותנו. הוא לא יכול לראות. אנחנו כבר לא בצד שלו. אנחנו כבר חלק מהצד השני, אני ולואי.
אני לא יכולה להגיד שאני לא מרגישה רע בשבילם. אני מרגישה רע בשבילים.
אימא שלי ואבא שלי אמרו כמה מילים טובות עליי. הרגשתי בכעס שלהם, הם כועסים עליי. הם בחיים לא יבינו. הם בטח חושבים שהתאבדתי בגלל שלואי מת, בגלל שסתם פשוט השתגעתי. הם לא ידעו בחיים שהסיבה לכך היא בגלל שזה פשוט כדי לקבל שלווה ולסיים את הסבל שחשתי בו.
עשיתי את זה בשבילי.
אני עשיתי את זה בשבילי! אני סבלתי! אני שמחה שעשיתי את מה שעשיתי. אני מרגישה יותר טוב עכשיו מאשר שהייתי אי פעם כשעוד הייתי בחיים.
אני משפילה מבט ואז לואי מוביל אותי איתו אל הצד השני של בית הקברות. שם, לא רחוק מהלוויה שלי מתקיימת ההלוויה של הארי ושל אימא שלו. אנחנו רואים את הארי שפשוט בוהה בכל מי שבא. אנחנו נעמדים לידו. הוא באמצע.
הם חושבים שהוא נדרס השבוע ושאימא שלו התאבדה בגלל זה.
אני מרימה את זרועי אל מותניו ואז נשענת לכיוונו ומחבקת אותו. הוא מניח את זרועו מסביב לכתפיי.
אנחנו לא יכולים לראות את אימא שלו. לה יש מקום אחר להיות בו. היא לא תפגוש את הארי בצד השני בגלל שלה לא הייתה שום משימה. אני לא יודעת מה הארי מרגיש לגבי זה.
לואי מניח את ידו על כתפו של הארי והארי מסתכל עליו למשך כמה שניות. "אני חושב שמספיק." הארי אמר והסתכל פעם אחת על לואי ופעם שנייה עליי. "אנחנו יכולים ללכת."
"אתה בטוח?" לואי שאל. "אתה יודע שלא נוכל לחזור לכאן אחרי שנלך."
הארי הנהן. "אני בטוח." הוא אמר. "זה מספיק."
"קדימה," לואי אמר וחייך, מוריד את ידו מכתפו של הארי. "בואו נלך לקבל את השלווה האמיתית שלנו."
חייכתי. הארי חייך. לואי חייך.
כולנו הלכנו.
כולנו קיבלנו את השלווה שלנו.
וכולנו קיבלנו אותה בחיוך.
