יומיים אחרי, יום שבת, שעה: 18:58
אני יושבת עם לואי בספה, זרועו על כתפי ואני נשענת עליו כשידי על חזהו. אני כל כך התגעגעתי אל הלואי הזה, אל החבר הכי טוב שלי. זה מרגיש כמו חלום שהוא כאן שוב. כבר התרגלתי לאיך שהתייחס אליי, ברשעות וגועל ובעצם עשה הכל כדי לגרום לי להרגיש רע ואני עכשיו צריכה להתרגל לכך שאין יותר את הלואי הזה ועכשיו יש את החבר הכי טוב שלי.
היומיים האחרונים היו היומיים הכי טובים שהיו לי בתקופה האחרונה. לואי דאג לי ולא זז ממני לרגע. ניסיתי כמה שיותר לא לחשוב על מה שהיה עם –אני אקרא לזה הצד השני שלו- הצד השני שלו ביום שלישי.
לא יצאנו מהבית, הוא לא נתן לי. הוא אמר שאם אנחנו נצא החוצה הוא יעלם ואני כמובן לא רוצה לתת לזה לקרות. אני רוצה שהחבר הכי טוב שלי יישאר.
הוא סיפר לי שאיחלתי לו למות לפני התאונה שלנו ושאני לא עשיתי את זה בכוונה כמו שהצד השני שלו אמר. הצד השני שלו שיקר ולא יכולתי שלא להרגיש הקלה. הוא לא אמר לי את המילים המדויקות שאיחלתי לו לפני שהתגלגלנו ליער.
זה טיפה שיפר את ההרגשה שלי אפילו שזה לא אמור להיות ככה מאחר והוא עדיין מת. אני יודעת שעברו רק יומיים אבל התחלתי לחשוב על לעשות את מה שהוא רוצה ואז נוכל להיות יחד והוא יקבל את השלווה שמגיעה לו.
"על מה את חושבת?" הוא קטע את מחשבותיי והרים את ידו אל שערי, מלטף את שערי לאחר שהצטמררתי מהקור שלו.
"שום דבר..." לחשתי וחייכתי, מטה את ראשי הצידה וטיפה לאחור כדי שאוכל להסתכל עליו. "סתם, על כמה שהתגעגעתי אלייך."
הוא חייך חיוך בשפתיים סגורות וגיחך. "גם אני התגעגעתי אלייך."
נייל לא היה כאן ביומיים האחרונים, למעשה, הוא לא היה כאן מיום שלישי. תהיתי לאן הוא נעלם אבל לא שאלתי שאלות. זה לא אכפת לי שהוא לא כאן, זה מעולה כי לא רציתי אותו כאן, בדירה, מהתחלה.
"את רעבה?" לואי שאל.
הנדתי בראשי.
"אבל לא אכלת מהצהריים." הוא נשמע מודאג.
צחקקתי. "אני לא רעבה." התכרבלתי לתוכו יותר.
המחשבות שלי חזרו להיות על הצד השני שלו. מה אם הוא יחזור פתאום? מה אם לואי יעלם? מה אני אעשה אז? "לואי..." התחלתי והוא המהם. "מה אם אתה תלך ותחזור להיות כמו שהיית קודם?"
"אמרתי לך," הוא התחיל, "כל עוד לא נצא החוצה אני לא נעלם."
"אבל אני אהיה חייבת ללכת כי יש לי עבודה. אני לא יכולה לקחת ימיי חופש יותר, זה מוריד לי מהמשכורת." מלמלתי בעצב. לא רציתי לעזוב אותו.
