הימים של העלאת הפרקים עוברים לימי שני וחמישי בגלל שימי ראשון אני מסיימת לימודים מאוחר. תודה על כל ההצבעות והתגובות, אוהבת אותכן♥
תהינו מהפרק♥
לא יכולתי להפסיק לבהות בו. הושטתי את ידי לאחור כדי למצוא את מתג האור ולהדליק אבל הוא תפס בזרועי ומשך אותה למטה לפני שיכולתי. מגעו שלח צמרמורות בגופי, ידיו היו קרות אבל כמה שניות לאחר שנגע בי הן נהיו יותר חמות.
הוא שיחרר את האחיזה שלו בזרועי והסתכל לי עמוק בעיניים. "א-איך?" שאלתי, מתחילה לרעוד. הוא מת. איך זה אפשרי?
"אתה חי?" שאלתי בקול חנוק. הוא לא ענה, רק המשיך להסתכל עליי ולבחון את מבטי.
"אני ראיתי את הקבר שלך!" הרמתי טיפה את קולי. "אתה עבדת על כולם?"
"איך עשית את זה?" המשכתי לשאול בלי הפסקה. דמעות כבר זולגות מעיניי. הוא מרים את ידו ומוחה אותם בעזרת אגודלו ומיד אחר כך מוריד את ידו.
"אתה חולה נפש!" צעקתי ומיד לאחר מכן ניסיתי להכות אותו אבל הוא תפס במפרקי ידיי בחוזקה עד כאב. ניסיתי לא לתת לכאב הזה להשפיע עליי אבל ככל שהוא החזיק חזק יותר ככה הכאב התגבר ובסוף יבבתי והתפתלתי במקומי. הוא שחרר מהאחיזה ולקח צעד לאחור.
"למה אתה לא מדבר?" שאלתי בבכי. הוא הלך עוד לאחור עד שהגיע אל המיטה שלי והתיישב עליה. סורק את גופי ואז בוחן שוב את פניי, הוא משלב את אצבעותיו ולא מסיט מבט.
"אני מת." הוא דיבר לבסוף. גורם לי להשתנק ולהיחנק מהרוק של עצמי. השתעלתי כמה פעמים עד שזה נרגע והסתכלתי עליו בהלם מוחלט.
"שקרן!" ירקתי. "הפחדת את כולנו!"
"אני מת, רוזי." הוא אמר ודחף את עצמו מהמיטה לעמידה. מתקדם אליי.
"הלב שלי לא פועם, אני לא נושם." הוא אמר ותפס את ידי, מניח על לוח ליבו. היה שקט בחדר, ניסיתי להרגיש את ליבו פועם אבל עבר כבר יותר מדקה ואין שוב פעימה. אני מרימה אליו את עיניי שדמעות מאיימות לזלוג מהן. הוא מבין שלא הרגשתי ומעלה את ידי, גורם לכך שרק האצבע שלי מתחת לאף שלו.
עברו שתי דקות והוא לא נשם אפילו נשימה אחת.
הותקפתי באימה ודחפתי אותו ממני בגסות. הוא אפילו לא מעד, הוא רק התרחק בצעדים לאחור, כאילו לא דחפתי אותו הכי חזק שאני יכולה. "איך אני רואה אותך?" יבבתי והתחלתי לרעוד באלימות. גופי רועד ללא שליטה והלב שלי פועם במהירות עצומה.
הוא שלח לי מבט ארוך לפני שענה. "יש לי משימה להשלים לפני שאוכל לעבור לצד השני."
"משימה?" גם קולי רועד. רועד וחנוק. "צד שני?"
