כשכולם לא מתסכלים, הדמעות יורדות.
האם זה לא נכון שדווקא הסכנות והדברים להם אנחנו פחות מייחלים להם, מגיעים דווקא בזמנים הקשים והפחות
צפויים? דברים שבכלל לא חשבת עליהם.
״אתמול, אירע אירוע טרגי.
ילדה מקסימה מכיתה ט, נמצאה תלויה בחדרה.״ המנהלת עצמה את עינייה בכאב שניקר בפנייה. כנראה אותה הילדה הייתה קרובה אליה.
״ריין באלטר.״
שקט השתרר באולם, ואני לא מאשים אותם, גם אני שתקתי ולא הצלחתי להביע אף רגש ולהוציא מילה מפי, אפילו לא רעש שקט וקטן.
כולם מכירים את ריין בתור הילדה המקפצת והשמחה, היא תמיד הייתה רוקדת בהפסקות ומוציאה ילדים מדיכאון בו היו שרועים. ריין אהבה לעזור לאנשים ותמיד נידבה את עצמה, היו פעמים בהם הגנה על חבריה ואויביה בגופה.
קולה היה נשמע בכל מקום אליו פנתה ולא היה ניכר שום הדרדרות נפשית על פניה, אף לא עצב.
היא נראתה לכולם כה תמימה, שברירית אך עם זאת גם לביאה שיודעת לעמוד על שלה.
נהגנו לכנות את ריין כרייני, היא אהבה את זה ואימצה את שם זה לחייה האישיים.
יום אחד היא אפילו סיפרה לחבריה שהיא מעוניינת לשנות את שמה לכינוי.
רייני אהבה תשומת לב יותר משאהבה להיות אתי.
ורייני אהבה אותי עד כלות נשמותיה ואני אהבתי אותה, ועדיין אוהב.
רייני הייתה האור שלי בקצה המנהרה אך עכשיו המנהרה הופכת לרכבת הרים שרק עולה ועולה עד שתגיע לרייני שלי שבשמיים ובנפילה..? היא תיהיה כל כך עוצמתית שאיני חושב שאחד מהנוסעים אכן ישרוד אותה.
המנהלת כבר התפרקה על הריצפה בבכי וההמולה באולם התחילה. המורות ניסו להרגיע אותנו אך גם להם ירדו דמעות, ושוב איני מאשים אותן, רייני הייתה אהובה על כולם.
כולם השתוללו ורק אני נשארתי ישוב על הכיסא באולם, כאילו העולם נמחק מסביבי והדבר היחידי שאני יכול לראות זה את השחור בעולם.
אני לא האמנתי שרייני שלי אי פעם תעשה צעד כזה אנכי. רייני לא אנכית, רייני סימפתית יותר מכל יצור אחר בעולם.
כשהכל נעלם, ושומעים רק את פעימות ליבי המאיצות עם כל שנייה בה אני חושב על התגלית ולמה לא ידעתי עליה לפני כן. הייתי אמור לדעת על זה אתמול. אמנם אני האקס שלה, אך אני האקס הטרי וגורלנו היה ואמור להתנגש בעתיד... היינו צריכים להיות תחת הכופה, היינו צריכים לחלוק את ילדינו ואת אובדנו, לשתף את הכאב, את הרגשות ולחלוק כל רגע יפה ומכוער ביחד. היינו צריכים לצעוד ביחד.
וההמולה חוזרת לעולמי ששוקע אך מה שאני מצליח להתרכז בו אלו המחשבות שלי.
למה רייני? למה?
היי!
חזרנו לספר הרביעי והאחרון של הסדרה!
פרק בכל יום אז תצביעו ותגיבו כי זה לא ימשך הרבה זמן, לצערנו.
לסיפור יהיה עשרה פרקים ואפילוג.
YOU ARE READING
The Last Flower (Straight line)
General Fiction-"We're like balloons, we also explode at the end." הם התפוצצו, אחד אחרי השני, כמו בלונים, היה רק צריך לדקור מחט בעורם ואין יותר אוויר. בני אדם הם כמו בלונים - בסופו של דבר גם הם מוצאים את עצמם ללא אוויר ומה שנשאר מהם אלו רק השרידים. ריין באלטר, תלמ...
