לגעת בך, להתמכר אלייך, אל העולם, אל הנשמה – כל מה שאי פעם חפצתי, כבר לא פה, אז למה אני טורח בכלל?
כולם אהבו את ריין, כולם אהבו את הנערה הזאת. בשונה מאחרים, כולם אהבו אותך גם בחיים וגם במוות. אז הסבירי לי, איך זה שאני לא יכול לצעוד אל האמת?
דיילין קרייל
דיילין קרייל, מנהלת בית הספר, האדם שהיה כמו סבתא לריין באלטר, הנערה שהתאבדה, עמדה מול הקבר שלה. של הנכדה שלה. היא הניחה את הפרחים שרכשה והניחה על הקבר.
״בהפסקות תמיד אהבתי לראות אותך מחייכת ולפעמים אפילו הייתי מחפשת סיבות לראות אותך, רק לשמוע את קולך שהחדיר בי מספיק כוח לקראת הימים הבאים. היית פצצת אנרגייה, ואני נהנתי להתמכר אל הפצצה הזאת.
ריין באלטר;
ילדה כה משונה,
ילדה כה עצובה,
כה שמחה,
ילדה שאיננה יותר.
ילדה שהעולם לקח הרחק ממני, הרחק מאנשים שהיו צריכים אותה.
האם האנשים האלה גמרו את כוחותייך? האם עשינו את הכל שגוי?
היינו צריכים להפסיק ברגע שהשיערה הלבנה הופיעה על שיערך, אהבת להגיד את התירוץ שאת רק לחוצה בגלל הצגת בית הספר שהשתתפת בה באותה
התקופה, אך השיערה הלבנה לא נעלמה גם אחריה, ואחריה הופיעו עוד מעט.
תהיתי, את יודעת, תהיתי, אבל אף פעם לא הגעתי לתשובה.
החיים היו קשים מדי בשבילך?
את היית מושלמת, אז למה בחרת ללכת?
השמש מחייכת, הלילה בוכה, אבל את אף פעם לא תחייכי אות תבכי.
האם את כוכב? האם תהיה לך את
ההזדמנות ליפול בפעם הנוספת ולהעניק לבני האדם משאלות?
מתאים לך להיות כוכב.
את כוכב, נכון?״ היא בכתה, דמעה אחר דמעה, בוכה על הילדה האבודה והאהובה שלא תחזור.
״יש לי רק משאלה אחת.
תוכלי להחזיר את הזמן לאחור?״
יבבה.
תגיבו בבקשה
YOU ARE READING
The Last Flower (Straight line)
General Fiction-"We're like balloons, we also explode at the end." הם התפוצצו, אחד אחרי השני, כמו בלונים, היה רק צריך לדקור מחט בעורם ואין יותר אוויר. בני אדם הם כמו בלונים - בסופו של דבר גם הם מוצאים את עצמם ללא אוויר ומה שנשאר מהם אלו רק השרידים. ריין באלטר, תלמ...
