יש מיתות שנועדו להישאר כתעלומות לא פתורות, אבל התאבדות היא הסוג הגדול ביותר מהתעלומות; אתה לא באמת יודע מה הוא הרגיש כשהוא החליט לשים קץ לחיו, מה הוא עבר או איזה סרטים הוא אכל, אתה רק יכול להיות בטוח שהסרט ממש לא היה שמח במיוחד והאוכל לא היה טעים במיוחד.
מה הפך אותי להיות כזאת?
צחקתי בקול, כי איני יודעת.
מה הפך אותי להיות מי שאני?
הייתי רעה? טובה?
לא, בני אדם לא היו הסיבה שבגללם מתתי. אני הייתי הסיבה שהרגתי את
עצמי, התחיל ונגמר בי.
שיעמם אותי, הרגשתי ריקה, הרגשתי מלאה, כאילו בעוד שנייה אתפוצץ, אך עם זאת, לעולם לא שבעה.
האם אחרי שהרגתי את עצמי אני שבעה? אני לא יודעת. אבל אני יודעת שאני מחכה לבואם של חבריי, שישאלו שאלות שאליהם אשמח לענות ואז אוכל לעשות להם סיור קצר בגיהנום.
יכולתי לספר לכם על הילדות שלי, על הטראומה שלי, אבל טראומה נועדה להיות טראומה, אחרת לא הייתי מי שאני.
היא הסוד הקטן שלי, כי לא לכל מוות יהיו עקבות אחריו.
ואלו היו חיי שהחלטתי לנטול, ואף אחד לא יגיד לי אם להישאר או לא. אתם לא תבינו את זה.
היילי סלין, את עולה אליי עכשיו, נכון? אני מרגישה בזה. היילי המטומטמת.
תגובות! רוצה תגובות!
YOU ARE READING
The Last Flower (Straight line)
General Fiction-"We're like balloons, we also explode at the end." הם התפוצצו, אחד אחרי השני, כמו בלונים, היה רק צריך לדקור מחט בעורם ואין יותר אוויר. בני אדם הם כמו בלונים - בסופו של דבר גם הם מוצאים את עצמם ללא אוויר ומה שנשאר מהם אלו רק השרידים. ריין באלטר, תלמ...
