הסתכלתי עליו בחזרה ונשמתי עמוק, "היא באה להביא לי סטירה אז תפסתי לה את היד והפלתי אותה לרצפה, פשוט לא?" שאלתי והוא הסתכל עליי בחיוך, מה יש לו? "כן אבל איך? איך עשית את זה? מה למדת קפוארה או משהו?" שאל ואני לא כל כך הבנתי מה זה אומר אבל פשוט מצמצתי בעיניי והסתכלתי עליו במבט חודר לעיניים שיעזוב אותי כבר, "לא. עם השנים למדתי לתקוף את מי שבא לתקוף אותי, מובן?" שאלתי בחוסר סובלנות, למה הוא ככה שואל אותי מול כולם במיוחד אחרי שהסברתי לו אתמול פחות או יותר מי אני. "אוקיי, רק אל תתעצבני." אמר לאחר שכנראה שם לב שאני מתעצבנת.
"מעכשיו את השומרת ראש החדשה שלי." עידן ציחקק והרשיתי לעצמי לגחך טיפה. "למדי אותי גם איך להיות כזה." מיכאל אמר והניח את ידו על זרועי, ראיתי את המבט הלא מובן שלירן תקע בי ובמיכאל כשמיכאל הניח את ידו על זרועי, אבל לא התייחסתי לזה.
"טוב את באה? אני ושקד רוצות ללכת להתקלח," אביגיל אמרה לי לאחר כמה שעות שהיינו בגינה העגולה. "כן כבר, אני רק הולכת למלא מים." אמרתי וראיתי את המבט הלא מובן ששקד תקעה באביגיל כשאמרה לי את זה ואז הלכה משם מהר, ואביגיל אחריה. אני עוד אבין יום אחד מה פשר ההתנהגות הזאת של שקד.
"ביי." חייכתי אל עידן לירן ומיכאל כשנעמדתי כדי ללכת משם, שמתי את התיק על גבי והתחלתי לצעוד לעבר הברזייה. הם ממש חמודים, אני מתחילה להבין למה סול התכוונה שהיא בטוחה שאני אתחבר אליהם במהירות ושהם ילדים חמודים ושהם יאהבו אותי, הם באמת חמודים, הם מדברים איתי משתפים אותי ונפתחים אליי, אני באמת מרגישה משהו שלא הרגשתי אף פעם, אני מרגישה קרבה אליהם, כיף לי איתם, אני צוחקת אני מדברת אני משתפת, משהו שלא היה אף פעם, וזה כיף שזה קורה לי עכשיו.
"אז את ומיכאל הא?" נבהלתי מקולו של לירן כשמילאתי את הבקבוק, הסתובבתי וסגרתי את הפקק של הבקבוק והסתכלתי עליו לא מבינה, מה אני ומיכאל? "למה אתה מתכוון?" שאלתי. "יש ביניכם משהו." אמר ועדיין לא הבנתי. "איזה משהו? על מה אתה מדבר?" שאלתי טיפה מתעצבנת כשאני לא מבינה. "אני רואה את תוקפת הא, רק יום אחד עבר וכבר יש לך מישהו." אמר ועכשיו הרגשתי שאני יותר מעצבנית, הוא מוכן לדבר עברית? "תוקפת? יש לי מישהו?" ניסיתי להבין ולאט לאט נפל לי האסימון, שקד ואביגיל הסבירו לי מה זה זוגות ומה זה לאהוב פחות או יותר, אז זה למה שהוא מתכוון? "כן, כנראה.. זה נראה ככה היום." אמר. "אני לא מכירה אותו בכלל, ואין בינינו כלום." אמרתי. "ובכן, זה לא היה נראה ככה.." אמר והרגשתי שאני מתחילה להתעצבן.
מאוד.
"אז איך זה נראה מר לירן שיודע הכל?" שאלתי, שהדם בגוף שלי רותח כבר. "איך שהוא שם עליך את ידו היום.." אמר והניח את זרועו על כתפי, זה גרם לי לכמה ניצוצות בלב והתרגשות קלה חלפה לי בבטן, שוב פעם לא הבנתי ממה זה נובע וזה רק גורם לי להתעצבן. "ואיך שכל הזמן הוא ישב קרוב אלייך ודיברתם וצחקתם.. זה נראה שיש ביניכם משהו." אמר וגלגלתי את עיניי. "אז אין בינינו כלום, ואנחנו בסך הכל דיברנו, כמו שדיברתי עם שקד או אביגיל או עידן או כן, גם איתך מר לירן. אז אל תנסה לעשות עניין מכלום ושום דבר, אוקיי?" אמרתי בעצבים. "טוב מר עצבן," אמר בצחקוק אך ראיתי מין הקלה על פניו משום מה, אני לא יודעת איך להסביר את זה אפילו. "לאן את הולכת עכשיו?" שאל כשהתחלתי לצעוד לעבר החדר, "לחדר." אמרתי והוא חייך את החיוך הזה שלו, הוא הולך להציק לי עוד הרבה? "לא נו.. בואי קצת. השעה כולה שש בערב, יש עוד הרבה זמן כדי שתוכלי להתקלח ולנוח, עד אז בואי נדבר קצת, בואי נלך לשבת קצת." אמר והסתכל עליי במבט מתחנן.
אני שונאת אנשים שמתחננים, אותי אמא לימדה שאסור לי להתחנן לא משנה מה, שלהתחנן מראה חולשה ושאסור לעשות את זה כי זה פוגע בכבוד שלי ויוריד אותי למטה, ולכן אני תמיד צריכה לעמוד על שלי וגם אם קשה וגם אם אני רוצה משהו מאוד, לעשות הכל כדי לא להגיע לשלב של התחננות.
עמדתי להגיד לו שלא, כי לא אהבתי את הקטע שהוא התחנן ואז הוא התחיל לגחך, "נו יאלה אל תהיי קשה, בואי נדבר קצת נכיר אחד את השני, במילא מה עוד יש לך לעשות?" שאל ומשום מה הרגליים שלי הלכו אחריו מבלי אפילו אישור שלי, זה היה מוזר אבל זרמתי עם זה.
"אז את אומרת לי בעצם שאת היית בורחת מאיזשהו איש שהיה מדבר איתך כל הזמן שהיה רואה אותך שותה מים?" שאל לאחר שסיפרתי לו על איש מוזר אחד שכל פעם מחדש שהיה רואה אותי הוא היה מנסה לדבר איתי והתחיל לצחוק כאילו סיפרתי לו את הדבר הכי מצחיק בעולם. "כן, אבל למה זה מצחיק?" שאלתי בעודי גם צוחקת, לא יכולתי לעמוד בצחוק המתגלגל הזה שלו. "כי זה פשוט מצחיק, את רואה. אמרתי לך שאם קצת נדבר אני אכיר אותך יותר, ואז אגלה עלייך גם דברים מצחיקים." אמר ונתתי לו מכה קלה בכתף, חצוף. "יאו." אמרתי והוא המשיך לצחקק. "אין את מדהימה אלה, תאמיני לי שאת מדהימה." אמר ומהר השתיק את עצמו, כאילו אמר משהו שהוא לא בסדר. "תודה." אמרתי והרגשתי חמימות בלחיי משום מה, לירן חייך אליי חיוך מבויש והתקרב אליי קצת, הניח את זרועו על כתפי שוב פעם, והתקרב לאוזני, "אל תתביישי לידי, תרגישי נינוחה." חייך אליי את החיוך המקסים שלו, והרשיתי לעצמי להישען עליו טיפה ולחייך חיוך קטן. "אני בסדר, באמת, תודה." אמרתי והוא לא הוריד ממני את מבטו, זה גרם לי להרגיש קצת מבוכה ושוב פעם הרגשתי את לחיי מתחממות, ניסיתי להסתיר את זה כי נזכרתי במבט של אביגיל כשעידן הסתכל עלייה ואז לחייה האדימו, והבנתי שזה מה שקורה לי עכשיו. השפלתי את מבטי ולירן מיהר להרים את מבטי למעלה בחזרה אל עיניו, הוא עשה את זה באמצעות האצבע שלו וככה ליטף את פניי, הרגשתי לפתע רוך ונינוחות שלא הרגשתי בחיים. אהבתי להיות בין ידיו ונהניתי מהקרבה שלו. בחיים שלי לא הייתי קרובה ככה למישהו, בחיים. אני לא יודעת בכלל מה זאת התחושה הזאת כמו שאביגיל ושקד הספיקו לספר לי כבר על החברים הקודמים שלהם, אבל זאת הייתה תחושה מדהימה, הרגשתי מדהים.
הסתכלנו אחד לשני בעיניים, עיניו הכהות כפחם גרמו לי להתהפנט ולחדור לתוכן, ראיתי בהן כאב לא מוסבר, שמחה ותמימות גם. ראיתי כיצד אנשים חשובים לו ואיך הם יכולים להיכנס לו חזק אל תוך הלב.. אני זוכרת שאמי אמרה לי שממבט קטן אל תוך העיניים, אפשר לדעת כמעט הכל על הבן אדם. רק צריך לדעת איך לפענח את זה, ולמזלי התנסיתי מספיק כדי לדעת.
"אני לא יודע למה, אבל.." לירן בא לומר אבל נקטע על ידי עידן שהפריע לו להמשיך במשפט בכך שהוא התיישב עלינו פתאום. "אוי אתם ממש נוחים, רק שתדעו," אמר ונקרע מצחוק. "אז על מה דיברתם?" שאל ואני ולירן מהר מאוד התעשתנו על עצמנו ממה שהיה בדיוק לפני שנייה. "סתם, כלום." לירן מלמל מה שגרם לי לצחקק טיפה כדי לראות עד כמה הוא נראה נבוך עכשיו, אבל למזלנו עידן לא שם לב לזה בכלל. "תגידי, מאיפה את הגעת אלינו?" עידן שאל לאחר כחצי שעה של צחוקים ביני בינו לבין לירן. "טוב, אז אני רואה שאני צריכה לספר לכל אחד מכם בנפרד הא?" צחקקתי והוא הנהן, "תמיד טוב לשמוע מהמקור." אמר וגיחכתי. "טוב, אז חייתי לבד במשך שש שנים, גברת סול מצאה אותי והביאה אותי לפה. אבא שלי אני לא מכירה אותו ואמא שלי נרצחה. אז מה אתה אומר על הסיפור?" שאלתי והוא הסתכל עלי מופתע. "אבא שלי שוטר, את רוצה שאני אגיד לו לברר על הרצח של אמך?" שאל ואני פשוט ציחקקתי, "לא, מה פתאום. תאמין לי, שאני בסדר גמור. אני אמצא לבד מה קרה לאמי." אמרתי והוא הסתכל עליי בפרצוף של גאווה כזאת, נראה לי. ואת האמת שקצת כאב לי לשמוע שהוא חושב שהוא יודע במה אבא שלו עוסק באמת.
"תגידו מה שמות המשפחה שלכם בכלל?" שאלתי משנה נושא. "אני לירן מור," אמר, "ואני עידן בר און." אמר וחשבתי שלא שמעתי טוב.
YOU ARE READING
Surviver - שורדת
Chick-Litאלה, נערה בת שש עשרה שמגיל עשר חייה את חייה לבד וחוותה זוועות, עברה קשיים ועדיין שרדה את הכל. מאז שאמה נרצחה, היא ברחה ממי שרדף אחריה והבטיחה לעצמה שיום יבוא והיא תגלה את כל האמת לגבי מה שקרה. והיום הזה הגיע, התקבלה תפנית מפתיעה והיא קיבלה את ההזדמנ...
