דמיינו Imagine

דמיינו 0.1

דמיינו לעצמכם כמה מצחיק זה היה אם היינו ביחד.

אני והיא, שוכבים תחת אותה קורת גג, מעל אותו מזרן קפיצים. היא מעקמת את אפה, כי שנאה את משקפיי הריאה שלה ואני מנשק את שפתייה העבות ולוחש לה כמה יפה היא בכלל וכמה היום במיוחד. עוד תוסף לאגו הנמוך שלה.

היא יושבת בשורה הראשונה מצד ימין בכיתת פסיכולוגיה, קרוב לחלון. לעולם לא החלפנו מילים, אולי מעט מבטים, זה הכל- כזה היה הקשר בנינו. אך בשיחת העיניים שלנו, הקצרה עד מאוד, יכולתי לדעת כל אשר על ליבה.

אולי אלה היו זוג העייני האוקיינוס שלה, שיכולת לטבוע בהן באלפי מחשבות של 'מה עובר עלייה עכשיו'.
אולי אלה היו הריסים העבות, נקיות האיפור, אבל ברגע שהבטת בה, כמו סורגים ארורים שמפרידים בינך לבין העולם, אתה שבוי לה.

נפלתי שבוי לרוז קלארסון.

בין עשרות תלמידי הכיתה אני בספק אם בכלל היא יודעת את שמי.

בסיפרייה השקט שרר. הודתי לרגע קט לאלוהים, על השקט הזה, על ריח הספרים הישנים, על ריח הספרים החדשים.

זה היה ספרו השני של א.נ, ספר אחד מבין שלל הספרים שמר ארצ'ר, המרצה פסיכולוגיה, המליץ לנו לקרוא.

אהבתי את הכריכה, נקייה מדמויות, רקע של עיר ישנה, אולי צרפת של שנות השמונים, אולי איטליה של שנות השמונים.

"אם להיות כנה, לעולם לא חיבבתי ספרים." אלישה מופיעה לפתע בכיסא שליידי. עייניה הירוקות נוצצות ומגופה החטוב נודף ריח של אלכוהול ובושם חזק שללא ספק מטרתו הייתה לטשטש את ריח האלכוהול. "שמעתי שמר ארצ'ר אהב את העבודה שלך." היא אומרת בחיוך מבהיל ומאולץ.

"כן." אני מאשר ולא מוסיף מילה, כי הכרתי את אלישה, היא שונאת ספריות ויותר מזה, שונאת אותי. "למה את כאן?" אני פולט במהירות.

היא משחקת עם הקוקו ההדוק שבראשה, "התגעגעתי אלייך נאט."

"נפגשנו הרגע בשיעור."

"לא. טיפשון, לא במובן הזה." היא מגלגלת את עינייה.

אני צוחק בעודי נושף את האוויר מגופי, "בבקשה, אלישה, תעזבי אותי. לא היום." זאת הייתה הדרך היחידה להוריד אותה מגבי.

"לא היום' הזה נמשך כבר שבועיים." היא רוטנת. אם האייקיו שלה היה עובר את ה-20 אולי הייתה מבינה רמזים.

אני מושך בכתפיי והיא מזעיפה את פנייה השזופות.

"לך לעזאזל." היא קמה ברעש מהכיסא החורק, הספרנית ממהרת להשתיק אותה והיא בורחת על עקבייה הגבוהים.