סיפורים קצרים

ליפול עם הכוכבים

מכיל נטיות אובדניות

הנער עם השיער החום והעיניים הכחולות שהיה לא גבוה ממטר 60 היה לבוש בסוודר ירוק, מחביא את עצמו מתחת לקפוצ׳ון. הוא שטף מהלוקר שלו קללות שתלמידים קשקשו עליו בתקווה שיאחר לשיעור הראשון. והשני. ולכולם. כי מי צריך ללמוד אם ממילא כולם מתים בסוף? וכי למה אנחנו נולדים מלכתחילה? הרי כל היקום הזה-זה סך הכל איזה פלוץ של אטום, או בתרגום לאנושית-המפץ הגדול. אם לא המפץ המעצבן הזה לא היה לוקר, ולא היה חומר ניקויי שהיה צורב על החתכים, ולא היה אבא שחוזר מאוחר בלילה ושוכח ממך לגמרי, ולא הייתה אחות פרחה נוראית שרק רוצה לגרום לך לסבל, ולא היו הערסים והפרחות המטומטמים של הכיתה שרק רוצים להשפיל אחרים כדי להרגיש שהם שווים משהו, ולא היה מלך הכיתה שהעמיד פנים שהוא ערס וגרם ללב של אותו נער לרטוט ולפרפר כל פעם מחדש. אגב, לנער שהמחשבות האלה שייכות לו-קראו אנדריי.
אנדריי החזיר את חומר הניקוי ללוקר. 10 דקות לצלצול. "אתה מאחר" נשמע קול מאחוריו. אנדריי הסתובב והביט במלך הכיתה-אלכס. "הייתי צריך לשטוף קשקושים מהלוקר" ענה אנדריי, נמנע מקשר עין. "עשית את זה לאט כדי לאחר. אתה יודע, אם אתה לא מתכוון ללמוד אז אל תלך לבית ספר, קח דוגמא מפאקינג רוב האנשים החכמים בעולם" אמר אלכס "וחוץ מזה מה הטעם למחוק קללות מהלוקר אם ממילא עוד מעט הן יחזרו?" "לא עניינך" אמר אנדריי והלך לשירותי הבנים, לשטוף את החתכים שצרבו מחומר הניקוי שזרם לתוך שרווליו.
אלכס נאנח והלך אחריו, מוציא יוד מערכת העזרה הראשונה שלו תוך כדי. אחרי שאנדריי סיים לשטוף ידיים אלכס תפס בידו בכוח והתחיל לחטא אותה. "אז עכשיו הוד מעלתו דואג לפשוטי העם?" עקץ אותו אנדריי. אלכס התעלם ועבר ליד השניה. "אם לא תטפל בהם אחרי שאתה עושה אותם, לא, אם לא תטפל בהם בכללי-זה יזדהם. רצוי כמובן לא לעשות אותם מלכתחילה" אמר, ואנדריי גלגל עיניים. "זה לא שאכפת לך" הוא אמר. אלכס השמיע קול לא מרוצה כתגובה וסיים עם ידו השניה, הולך לשטוף ידיים. "יש לנו עוד 3 דקות ביולוגיה, אתה בא?"

בעטו לאנדריי בצלעות. עוד פעם. ועוד פעם. אנדריי שכב על הרצפה ללא ניע ומידי פעם פלט אנקת כאב חלושה, בעוד בני כיתתו מכים אותו. אחר כך נער עם שיער שטני בהיר כזה תפס בשיערו ודחף את ראשו של אנדריי לתוך האסלה. אנדריי השתנק והתחיל להחנק, כשראשו הוצא והוחזר עוד פעם.

"אתה לא ישן פה היום, אני מביאה חבר ואתה רק תפריע" הודיעה קטי, אחותו התאומה של אנדריי, ותרקה את הדלת מול אפו. אנדריי נאנח והלך לחפש ספסל, פורס עליו את הסוודר שלו ומשתמש במעיל בתור שמיכה.

האב, לארי, גבר קירח עם עיניים כחולות, עבר בריצה מול אנדריי, ואפילו לא ראה אותו. הוא אפילו לא חשד בימים שהוא עובד כל הלילה בתו מזמינה בחורים ומגרשת את אנדריי בכל הזדמנות.

אנדריי התעורר כששפכו עליו דלי קרח, ואז בחור אחד מחבורת הבחורים שעמדה סביבה תפס בשיערו והוציא אולר, גוזר את שיערו, גורם לו להיראות מחריד. שלושת הבחורים האחרים החזיקו אותו כדי שלא ייתנגד. אחר כך הם הכו אותו עוד, והלכו ברגע שזה כבר התחיל לירוק דם. אנדריי קם, נעזר בספסל, והביט בגג בית הספר שלו-המקום הכי גבוה באזור, לצערו. הוא לא היה בטוח אם הוא גבוה מספיק.
הוא ניגב בשרוולו את דמו מפיו והחל ללכת לבית הספר, אל עבר לפרצה בגדר. הוא זחל לתוך הבניין הנעול דרך החלון בשירותים במקלט, מתרסק לתוכם וכמעט חוטף מכה בראש מהאסלה. הוא קם והחל לעלות לגג, בידיעה שהם לא נועלים אותו כי הם אפילו לא חושבים שיש מישהו שיודע איפה הדלת נמצאת.

הוא עבר את הגדר והביט למטה. האם 3 קומות נפילה זה מספיק? הוא הביט בשמיים, כשלפתע ראה כוכב נופל. "הלוואי שמהנפילה הזאת ייצא משהו טוב" הוא מלמל וקפץ.

"א-איך הוא?" שאל אלכס בדאגה את הרופא. "המצב שלו יציב... אני לא בטוח אם יוכל ללכת שוב... אבל הוא בהכרה מלאה. אתה רוצה להכנס?" שאל הרופא, כבר מוכן עם הידית של הדלת. אלכס הנהן, והרופא פתח את הדלת. הוא נכנס לתוך החדר. עוד צעד. ועוד צעד. לא, הוא לא יכל לחכות יותר, הוא קפץ על אנדריי בחיבוק ופרץ בבכי. לאנדריי המופתע לקחו כמה שניות להבין, ואז הוא חיבק אותו חזרה. "למה אתה בוכה, אלכס? למה אתה לא מחייך?..." שאל אנדריי, מלטף את ראשו. "פשוט תסתום. אידיוט. יש לך מושג כמה דאגתי?!" אמר אלכס בזעם והביט בו שבור. אנדריי גיחך וליטף את לחיו, ואחר כך הצמיד את שפתיהם בעדינות. אלכס חיזק את חיבוקו והתנתק מהנשיקה, תומן את ראשו בכתפו. "לעולם אל תשאיר אותי לבד" הוא אמר. אנדריי חייך. "מבטיח" הוא אמר.

~כעבור כמה זמן~

"אתה יודע שאתה לא חייב לבוא לכאן, אין שום דבר מיוחד בלראות אותי נופל כל שניה" אמר אנדריי במרמור. "אבל אני אוהב לראות אותך מנסה למרות הכל להמשיך הלאה" אמר אלכס וחייך. אנדריי גלגל עיניים. "אני ממש רוצה לראות אותך הולך שוב" אמר אלכס וליטף את ראשו. "אם ככה, רק למענך-נסיך שלי" התלוצץ אנדריי והסיע את כיסא הגלגלים לעבר הרופאה שלימדה אותו ללכת.

אלכס חייך באושר ומחא כפיים לאנדריי, שהמשיך ללכת כשהוא נאחז במעקה-צעד ועוד צעד. "קדימה אנדריי!" צעק באושר, מקפץ במקומו בהתלהבות. אנדריי חייך, ועצר בקצה המעקים. "אתה רוצה לנסות בלעדיהם?" שאלה הרופאה. אנדריי הנהן. "מקסימום אני אפול-לא ביג דיל". הוא הניח את רגלו על הרצפה. הוא כמעט איבד שיווי משקל. הוא התאזן. והלך עוד צעד. ואז הוא פתח בריצה. הוא רץ אל אלכס וקפץ עליו בחיבוק, מאושר, מפיל את שניהם לרצפה. הם פרצו בצחוק והתחבקו, מאושרים. "אני אוהב אותך" אמר אנדריי בחיוך. "גם אני אוהב אותך" אמר אלכס, והם התנשקו.