סיפורים קצרים

ההורים של קטרין

לקטרין מאז ומתמיד הציקו בבית הספר. "יתומה מסריחה, בטח אמא שלך היתה זונה ולא הצליחה לעשות הפלה, ברור שאת קונדום קרוע" ועוד הרבה עלבונות הופנו לכיוונה כל יום. קטרין עצמה הייתה כל הזמן כועסת ועצובה, כי החבר היחיד שלה היה חתול שחור שהיא קראה לו באבלס. חייבים להודות, לראות ילדה עם שיער שחור, מאופרת ולבושה בשחור, עם מבט כועס ועצבני בעיניים, הולכת עם מטריה שחורה וחתול שחור בגשם-לא היה מקנה כוח ואנרגיה לשאר היום.

לא נראה באופק מישהו שמוכן לאמץ נערה בעייתית זו, שעשתה רק מה שבא לה והייתה כבר בת 14, וקטרין לאט לאט הבינה שהיא ובאבלס הם היחידים שעליהם היא יכלה לסמוך.

זה היה עוד חורף רגיל. קטרין ובאבלס הלכו מתחת למטריה, מעוצבנים ומלוכלכים מביצים, כשלפתע פתאום כמעט פגעה בה מכונית אפורה. קטרין מעדה ובאבלס השמיע קול כועס וקפץ על חלון המשאית, מביט בזעם ובשיער סומר בשני הגברים במכונית. אחד הגברים, גבר גבוה עם שיער שחור, יצא מהמכונית ורץ לקטרין, עוזר לה לקום. "את בסדר? נפצעת? איפה כואב לך? החתול שלך בסדר? למה אתם מכוסים ביצים?" הוא הציף אותה בשאלות והרים את מטרייתה מהבוץ, מוציא בקבוק ושוטף לה את הפנים מהבוץ, הביצים, והאיפור. "אני בסדר" אמרה באדישות "וגם באבלס בסדר". הגבר נאנח בהקלה, בזמן שהגבר השני יצא מהאוטו עם מגבות וכיסה בהן את קטרין ובאבלס. הגשם הפך לטפטוף קל. "לאן הלכת? נסיע אותך" שאל הגבר השני, עם שיער בלונדיני אסוף לקוקו וזיפים. "אני לא אכנס עם גברים זרים לאוטו, ומה אם אתם תפגעו בי או בבאבלס?" ציינה הנערה ולקחה את באבלס לידיה. "צודקת, לא חשבתי על זה" אמר הגבר עם השיער השחור. "שאני אפגע בחתול? אני וטרינר" הביע את עמדתו הבלונדיני. קטרין הביטה בשניהם והצמידה את באבלס אל גופה. "אם תסיעו אותי לבית היתומים על שם רוזלין פארקינז זה יהיה נחמד" היא אמרה. "בית יתומים? את יתומה?" שאל הבלונדיני, וחטף פליקה בראש. "ג׳יימס! מה זה חוסר הטאקט הזה?" קרא בזעם הגבר עם השיער השחור. "פרדון" מיהר להתנצל הבלונדיני, ג׳יימס. "זה בסדר, כל מי שמכיר אותי יודע שאני יתומה" מיהרה להגיד קטרין ונכנסה לרכב, חוגרת. "אגב קוראים לי קטרין" היא אמרה. ג׳יימס והגבר עם השיער השחור נכנסו לרכב והתחילו לנסוע, מדליקים את השיר yellow של Coldplay. קטרין הביטה בחלון ונרדמה לקראת סוף השיר, ללא מושג איזה שירים באו אחריו.

הם חנו מול בית היתומים והגבר עם השיער השחור, שהתברר ששמו סטיבן, ניער את קטרין בעדינות. "קטרין, הגענו, זמן לקום" הוא אמר בשקט. ג׳יימס הביט בשניהם בחיוך. "סטיב, זה נראה ממש כאילו אתה אבא שלה" הוא אמר. סטיבן הביט בג׳יימס, ואז בקטרין. "ייתנו לנו לאמץ אותה?" הוא שאל. "למה לא? פלאורה וג׳ני הרי אימצו ילד" ציין ג׳יימס. קטרין פתחה את עיניה בעייפות והתיישרה. "אתם רוצים לאמץ אותי?" היא שאלה והביטה בהם. ג׳יימס וסטיבן החליפו ביניהם מבטים. "אני רק בעד" אמר לבסוף סטיבן, וג׳יימס חייך. "החזירו אותי פעמיים" אמרה והורידה מעצמה ומבאבלס את המגבות. "אנחנו לא נחזיר" אמר ג׳יימס ויצא מהאוטו, פותח לה את הדלת ולוקח את המטריה שלה. "מבטיחים?" שאלה קטרין. "מבטיחים" אמר סטיבן והושיט לה את ידו. קטרין לקחה אותה ויצאה מהרכב, בעודם מתקדמים לבית היתומים.

"אני באמת אגור בניו יורק? איפה אני אלמד? יהיה לי חדר משלי? יש לכם עוד ילדים? מה נאכל לארוחת בוקר? אני אצתרך לקרוא לשניכם אבא?" הציפה אותם קטרין בשאלות בזמן שהם נסעו לנמל התעופה.

"מישהי מדברת הרבה היום" אמר ג׳יימס משועשע "אני שמח שאת שמחה". קטרין חייכה וליטפה את באבלס, שישן על המושב לידה. "את תדאגי קטרין, אנחנו נדאג לכל מה שאת צריכה" אמר סטיבן. "אני יודעת" היא אמרה בישנוניות ונרדמה.