התעוררתי מהצלצול המוכר של בית הספר אשר הודיע שזה הזמן ללכת הביתה, הכנסתי את הספרים והמחברות לתוך התיק והתכוונתי לצאת אך המורה של אותו שיער עצרה אותי, "קים טאהיונג, ממש חבל לי שאתה לא לומד, במיוחד שזה השבוע האחרון שלך כאן." המורה פנתה אלי בצורה מזלזלת, משלבת את ידיה ומביטה עלי במבט המתנשא שהיה קיים לכל מורה בבית ספרי, כאילו זה היה תנאי קבלה משל עצמו במקום הזה.
על מה היא מדברת? איזה שבוע אחרון?
"זוזי ממני."
אמרתי במעט תוקפנות ופניתי לכיוון היציאה, לא באמת מתייחס לאמרה המטופשת הזו.
יונגי, חברי הטוב עוד מתקופת הילדות, חיכה לי על הספסל הקבוע שהיינו יושבים בו אחרי הלימודים, גרנו קרוב אחד לשני ולכן העובדים של אבי היו מסייעים אותנו הביתה בכל יום. "איזה יום משעמם!" צעקתי ונשכבתי על ברכיו של יונגי, באמת מותש מכל ה'כלום' ו'שום הדבר' שעשיתי היום ובכל שאר ימיים בתיכון. "נוח לך?" הוא שאל וצחק קלות, מתמקם במקומו באי נוחות ומנסה למצוא תנוחה נוחה אך ללא הצלחה.
"יאפ." עניתי לו בקצרה ועצמתי את עיני כדי להרגע קצת מאור השמש והחמימות שלה.
"תגיד אתה יודע מה יש למורה שלי לפיזיקה?"
שאלתי לאחר כמה שניות שבהן נשמעו רק קולם של התלמידים אשר מיהרו לצאת לכיוון ביתם, אך הוא לא ענה,
"יש לה בעיות או משהו?"
שאלתי שוב וחיכיתי הפעם לתשובה,
"למה אתה מתכוון?" הוא שאל ואני גיחחתי קלות, ידעה כבר את תשובתו כי הרי 'לכל המורות יש בעיות'.
"היא אמרה שזה השבוע האחרון שלי פה."
אמרתי לו בשקט והוא התחיל לצחוק, יודע שזה לא הגיוני לחלוטין.
"רציני יש לה בעיות, הם לא יכולים להעיף אותך!"
הוא אמר, כמעט צועק ואני צחקתי למשמע דבריו, נכון, הם לא יכולים, אבא שלי לא ירשה לזה לקרות.
"דרך אגב איך אבא שלך וחבר שלו? איך קוראים לו? ג'ין?" הוא שאל ועצבן אותי בשאלה הזאת, לא אהבתי אותו מעולם, לא כיבדתי אותו מעולם וכמובן לא היה לי איכפת משלומו בשם צורה שהיא ויונגי ידע זאת היטב,
"לא איכפת לי מה איתו." עניתי ביובש, לא מתכוון לפרט כי הרי את התשובה הוא יודע.
"אתה יודע שבסוף אבא שלך יחשוב שאתה הומופוב או משו בגלל זה." יונגי רק הוסיף כעובדה ואני נאנחתי קלות, הרי זה לא הגיוני, "הוא יודע שאני הומו איך אני אהיה הומופוב?" שאלתי בציניות והוא גיחח, מסכים עם דברי.
"הו, תראה מי עובר." הוא אמר ומיד פתחתי את עיני כדי לפגוש בדמותו של פארק ג'ימין. הוא היה החבר הראשון שלי, והוא בגד בי עם איזה בת זונה אחת...
כיף.
אהבתי אותו בכל ליבי ודאגתי לו יותר מאשר לעצמי, הייתי מוכן לעשות הכל למענו וזו הייתה דרכו להודות לי. "שיחנק" אמרתי בעצבנות, ירקתי לכיוונו ועצמתי את עיני בשנית מנסה שלא לתת לזה להרוס לי את המנוחה הקצרצרה שלי בשמש.
"אתה יודע שאתה צריך לעבור הלאה." יונגי אמר וליטף את ראשי, יודע כמה אני אוהב את הליטופים העדינים האלה, ליטופים שגורמים לי בשניה להפוך מבחור קשוח וחסר עניין בסביבה לגוש חייכני.
"אין לי כוח לזין הזה עכשיו..." מלמלתי והרגשתי שאני הולך להרדם.
לאחר מעט שבו ישנתי, הרגשתי את ידו של חברי עלי, מטלטלת את גופי קלות ומעירה אותי משנתי. "קום, האוטו הגיעה." יונגי אמר וגרם לי להתרומם ממקומי כדי לפגוש בפניו של אחד העובדים של אבא שלי שהגיעה לאסוף אותנו, כמו בכל יום, נכנסנו לתוך האוטו ותוך שניות ספורות בית הספר לא נראה באופק.
~~~
"אבא אני בבית" צעקתי וזרקתי את התיק על הספה, "חיכיתי לך ילד יפה שלי." אבא יצא מהמטבח והתיישב לידי על הספה, מבטו היה עצוב וראשו היה מושפל, הוא לא הרים את עיניו וזה היה דבר לא רגיל בשבילו, אבי תמיד עם סנטר מורם ומבט מתנשא ורציני. מאז שאני זוכר את עצמי הוא היה איש חזק,
שזה משהו נורמאלי לגמרי בשביל ראש ארגון פשע,
אחד מבין החזקים בעולם התחתון.
"מה קרה?" שאלתי והתקרבתי אליו, יודע כבר שמשהו מאוד לא טוב עומד לקרות, הרי ההתנהגות הזו לא הייתה סתם.
"שניה, בוא נחכה עוד קצת." הוא אמר וקולו היה רועד, שמעתי דלת נפתחת ולאחר מכן רעש של עקבים קטנים הצועדים לכיוונינו, "נאמג'ונהה אתה בסדר?" ג'ין שאל מהכניסה לבית והתקרב במהירות אלינו, "מה הוא עושה פה?" שאלתי בעצבנות וקמתי ממקומע, עצבני ביותר. שנאתי שהוא הורס את הרגעים היחידים שהיו לי עם אבי, רציתי להיות איתו, לדבר איתו, לחוות איתו חוויות של אב ובן, אבל בכל פעם ג'ין היה נכנס לתמונה.
"זה גם אבא שלך טאהיונג, תתחיל לכבד את זה!" אבא אמר בתוקפנות ולא האמנתי לשינוי המהיר הזה במצבי הרוח שלו, הוא תמיד היה אדיש לכל מה שסביבו אבל היום הוא היה שונה לגמרי, כבר לא האבא שאני מכיר.
"זה לא אבא שלי! אל תקרה לזונת המחמד שלך אבא שלי!" אמרתי ולא יכולתי לשלוט בקולי, ידעתי שעברתי את הגבול בכינוי שנתתי לו אך לא היה לי איכפת, רק ככה הייתי גורם להם לשתוק.
אף אחד לא ענה לי ושקט עבר בבית "יש לי אבא ואמא, לא יותר מזה." הוספתי בשקט ודמעות החלו לעלות בעיני.
"אתה יודע שאמא מתה."
הוא מלמל ולא הצלחתי לעצור את הכעס שלי "היא מתה בגללך! בגללך ובגלל העבודה המפגרת שלך!" צעקתי והתרחקתי מימנו, לא מאמין שאנחנו פותחים את הנושא הזה שוב, לקח לנו המון זמן להרגיע את הנושא הבוער הזה, המון זמן כדי לשקם את מערכת היחסים ההרוסה שלנו והמון זמן כדי להשלים עם המצב.
"אני יודע, ובגלל זה אני דואג שלך לא יקרה כלום כשמסוכן בסביבה." הוא מלמל בשקט, מדבר בצורה יותר מידי חשודה, בצורה שלא אופיינית לו,שוב.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי בשקט,
"אנחנו נצטרך להעביר אותך לפנימיה בארצות הברית.." הוא אמר והרגשתי את נשמתי יוצאת מגופי, "מה?!" צעקתי בקול, מרגיש את העצבים עולים עוד שלב, "אתה דואג לי אז אתה שולח אותי לצד השני של העולם? אתה חושב ששם לא יהיה לי מסוכן?" צעקתי את מילותי בעצבנות.
"בגלל זה אתה לא תעבור ככה..." הוא שוב מלמל בשקט, מראה לי עד כמה הוא לא שלם עם מה שעומד להגיד. "מה זאת אומרת?" שאלתי אך אבא לא הצליח לענות לי. "אבא!" צעקתי אך עדין לא הייתה תגובה "אבא תענה לי!" צעקתי הכי חזק שהצלחתי אך הוא לא ענה, רק מביט לרצפה ומנותק מהעולם.
ג'ין ניגש לכיווני, שכחתי בכלל שכל הזמן הזה הוא עמד מאחורי אבא "אתה... אתה הולך להיות בת." ג'ין אמר, ואלו היו המילים האחרונות שהוא אמר בערב הזה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אז.......... הסיפור חזר~~~
מקווה שתאהבו אותו ותהנו ממנו בשנית. כתבתי בתקציר אך אכתוב שוב, העלילה זהה לקודמת אבל חלק מהקטים ימחקו וקטעים חדשים יתווספו לכן ממליצה שלא לחכות לפרק האחרון שעצרנו בו לפני שמחקתי אותו אלא לקרוא הכל מחדש.
אשמח לתגובות והצבעות,
אוהבת.🦄
YOU ARE READING
Secret (vkook)/בהקפאה
Fanfictionקים טאהיונג, נער ממוצע בתיכון ממוצע בקוריאה. בגלל העבודה של אביו נשקפת לו סכנת חיים הוא נאלץ לעזוב לארה"ב ולהתחפש לבחורה. *שימו לב שחלק מהפרקים עוברים שכתוב לכן יהיו דברים שלא נכתבו בעבר והרבה חלקים קודמים ירדו, ממליצה לקרוא מההתחלה. הסיפור נכתב במ...
