קים טאהיונג, נער ממוצע בתיכון ממוצע בקוריאה.
בגלל העבודה של אביו נשקפת לו סכנת חיים הוא נאלץ לעזוב לארה"ב ולהתחפש לבחורה.
*שימו לב שחלק מהפרקים עוברים שכתוב לכן יהיו דברים שלא נכתבו בעבר והרבה חלקים קודמים ירדו, ממליצה לקרוא מההתחלה.
הסיפור נכתב במ...
ירדתי מהמטוס והלכתי ישר, מנסה לנחש את כיוון ההליכה הצלחה, הכל היה באנגלית ולכן לא הצלחתי לקרוא כמעט כלום. אף פעם לא השקעתי בניסיון ללמוד את השפה הזו, אך אם הייתי יודע שהמכה הזו תיפול עלי כנראה הייתי לומד הכי טוב שרק אפשר בשביל זה. "סליחה גבירתי קוראים לך טאהיון?" גבר בסביבות גיל ה40 פנה לכיווני ועניתי בחיוב. "אני עובד של אבא שלך, הוא ביקש ממני להיות לך לעזר בתקופת שהותך כאן." הוא אמר בשפה יותר מידי רהוטה שגרמה לגיחוח קל לצאת מבין שפתי, מציג את סמל משפחתי כאות הוכחה. סיכה קטנה ומוזהבת בצורת משושה מעט ארוך ועליה סמל חרוט של גדי, המזל שלי והמזל של אמי המנוחה. "שלום." אמרתי וקדתי קידה, יודע שאפשר לסמוך על כל אדם אשר נושא את הסיכה, אמנם הסיכות הללו היו יחסית רבות ומפוזרות ברחבי העולם, לכל עובד היה אותן, אך הם היו מסורים לאבי והוא סמך על כולם.
לאחר שלקחנו את המזוודות הורודות ומעוררות הבחילה שלי, האדון הוביל אותי לכיוון רכב שחור, פותח את תא המטען כדי להכניס את זוג המזוודות ואת התיק שלי, יודע שזה תפקידו לאור העובדה שאני בחורה ולפי העקרונות הדפוקים של החברה, בימינו איני יכול להתאמץ יותר מידי, לכן רק הלכתי והתיישבתי בספסל האחורי, מתפרש על שלושת המושבים ונותן לעיני להעצם, הרי עברתי טיסה של חצי עולם ומגיעה לי מנוחה קצרה.
"גברתי תתעוררי בבקשה." שמעתי קול עמום שגרם לי לפקוח עין אחת ולחזות בדמותו של האיש שאסף אותי מנמל התעופה, מבהיל אותי במעט. "איזו גברת?" מלמלתי קלות ועצמתי את עיני בחזרה, עייף מכדי מכדי להקשיב לו. "גברתי זכרי שכאן את אישה, בבקשה התעוררי!" הוא אמר, אויש! הייתי בחלום כל כך טוב! חלמתי שאני בבית כרגע... רגע! התרוממתי במהירות ממקומי וכמעט נדפקתי במושב מלפני, "אני אישה... כן נכון, אני אישה... " מלמלתי בקול ישנוני מעט, ויצאתי מתוך האוטו. הסתכלתי מסביב וראיתי מלפני שער שחור גדול וגדר שסופה לא נראה לעין בין כל העצים שהקיפו את המקום. בכניסה לשער עמדה אישה מחייכת, יחסית מבוגרת אבל לא יותר מיד, נראית יותר נחמדה משציפיתי מהאנשים כאן. "שלום, את כנראה טאהיון, אני מריה, המנהלת." היא אמרה והושיטה את ידה. לחצתי אותי וחייכתי קלות "שלום." אמרתי בקול שקט וקיבלתי ממנה עוד חיוך "אני עכשיו אראה לך את המגורים שלך ובשעה 5 אני אשלח מישהי שתבוא להראות לך את האיזור." היא אמרה ואני רק הנהנתי, מקווה שהבנתי נכון את מה שאמרה.
נכנסנו לשער והסתכלתי מסביב, המקום הזה ענק! יותר גדול מכל בית ספר שהייתי בו בקוריאה! המון שבילים היו בכל מקום ושלטים עמדו בצמתות של כל כמה שבילים מחוברים. בצדדים, באמצע מדשאות ענקיות עמדו כמה ספסלים במעגלים או צמודים לקירות ונראה שזה מקום חביב על ציפורים בהתחשב בקמות היונים שישבו על הספסלים האלו כרגע. "כפי שאת רואה יש פה שלטים, אז את יכולה להסתדר אם נאבדת." המנהלת אמרה, קוטעת את מחשבותי ומושכת בידי כדי שאני אמשיך ללכת. "אל תדאגי אם נאבדת, זה בסדר לגמרי, אני פה שלושים שנה ואני עדיין מתבלבלת בכיוונים." היא גיחחה ואני רק הסתכלתי עליה במבט מופתע, איך היא מנהלת שלושים שנה? היא רק נראית בסיבות הגיל הזה, היא התחילה לנהל מגיל ינקות? או שהאמריקאים האלה משתמשים בתכשירים שיגרמו לאור שלהם להראות צעיר? אם זה קיים אני לגמרי רוצה את זה. היא קלטה את מבטי המופתע, עונה מיד לשאלה שמעולם לא שאלתי. "הו חומד, אני למדתי פה אני לא מנהלת שלושים שנה." היא צחקה אך לא עניתי לצחוקה, מבין את התשובה וממשיך ללכת, חבל... דווקא רציתי עור פנים חלק בגיל מבוגר וחשבתי שאוכל לקבל ממנה עצות...
אחרי הליכה מרובה שאני בטוח שרזיתי כמה קילוגרמים, הגענו לבניין יחסית ישן בעל חמש קומות, "אני אסביר לך בקצרה ואת השאר התלמידה שאני אשלח תסביר." היא אמרה והנהנתי קלות, "הקומה ראשונה היא קומת המועדונים, הקומות השניה והשלישית שייכות לבנים והרבעית והחמישית לבנות." היא אמרה ופנתה למעלית, ממשיכה להציף אותי במידע. "הקומה הנמוכה מבין שתי הקומות של כל חלק היא של כיתות ט' וי', כלומר קומות שתיים וארבע, עד פה מובן?" היא שאלה ועניתי לחיוב למרות שלא הקשבתי כלכך, וכמובן שחוסר הידע באנגלית גם לא עזר. "וכיתות יא' ויב' בקומות העליונות כלומר שלוש וחמש, ובגלל שאת בכיתה יא' את בקומה חמש." היא אמרה וציפתה לתגובה למרות שאני רק הבנתי שאני בקומה העליונה.
נכנסנו למעלית ומיד אחרינו נכנס העוזר של אבי ששכחתי בכלל שהוא היה איתנו כל הזמן הזה, לאחר שעלינו את כל הקומות, יצאנו מהמעלית ופנינו לכיוון החדר, 176 היה כתוב על הדלת שמריה פתחה ולעיני נגלה מעבר צר עם דלת בצידו הימנו ולאורך הקיר השמאלי היתה מראה ענקית שחולקה ל2 חצאים וכך הבנתי שזה ארון, פתחתי את אחת מדלתותיו והופתעתי לראות כמה בגדים שוכבים שם כבר, מעט חולצות וג'קטים, אפילו זוג שמלות הנושאות את סמל בית הספר. "אני מניחה שאין חולצות עם הסמל שלנו בקוריאה, אז הרשתי לעצמי לקנות לך כמה." מריה אמרה מהדלת וחיכה, באמת יפה מצידה לדאוג לתלמידים שלה כך, זה לא מובן מאליו. "תודה רבה." אמרתי בשקט ופתחתי את הדלת מצידו הימני של המעבר.
חדר שירותים לבן נגלה לעיני, מצד אחד שיש לבן עם כיור ושני ארונות קטנטנים בצדים שלו, מראה גדולה על הקיר, ומולו, בצד השני של החדר, עמדה אמבט יחסית גדולה אך לא מידי, מספיקה לגמרי כדי למלא אותה בקצף ולהרגע בה מידי פעם. מול הדלת עמדה אסלה לבנה ולידה ארונית קטנה אשר גם כנראה נועדה לחפצים של התלמידים. יצאתי מחדר השירותים ופניתי לסופו של המסדרון הקטנטן שחשף חדר שינה מסודר עם מיטה וחצי לבנה ולידה שידה קטנה מעץ בהיר, שולחן עץ בדיוק בצבע השידה עמד בקצה השני של החדר עם שלוש קוורות עץ תלויות מעליו. ארון מדפים עמד מצד אחד של השולחן ואילו בצידו השני ארון מגירות. על השולחן שכב קלסר שחור שכנראה המנהלת גם הביאה לי ולידו מחשב נייד שחור. "החדר ממש יפה." אמרתי למנהלת שעדיין עמדה בכניסה לחדר והיא חייכה, "שמחה שאהבת, אני אלך עכשיו." היא אמרה ויצאה מהחדר. "גברתי, קחי את המזוודות, ואני אשלח לך בקרוב את המספר שלי, כדי שתוכלי להתקשר אם תהי זקוקה למשהו." עוזרו של אבי שעדיין לא ידעתי את שמו אמר ופנה לדלת, "אני אלך עכשיו." הוא אמר והשאיר אותי לבד בחדר החדש שלי, מתכונן לקראת חיי החדשים.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
