בסוף הפרק יש הודעה חשובה, תקראו בבקשה!
💜💜💜
~~~~~~~~~~~~~
"אז, איזה שיר בחרת לפרוייקט?" הוסוק שאל אותי בזמן ארוחת הערב, אך לא עניתי לו והמשכתי לשחק עם הפסטה שהייתה לי בצלחת בחוסר תיאבון מוחלט.
מה שקרה במועדון מקודם גרם לי להרגיש יותר מידי רע, רציתי רק לשכב בחדר ולישון עד שהכל יעבור אבל הוסוק גרר אותי לאכול בגלל שלא רצה לבוא לבד כי קוקי היה במקלחת, וטוב שכך, אני לא הייתי רוצה שהוא יראה אותי ככה... זה ירסק את הלב התמים שלו שבטוח שכל העולם ורוד.
ג'ק... הוא באמת פגע בי... הוא גרם לי להרגיש כמו כלום, כאילו שהקיום שלי פשוט לא שווה דבר, כאילו שאפשר להתייחס אלי בצורה שאחרים רוצים והרצונות שלי לא משנים בכלל.
זה הרס אותי מבפנים, גרם לי לחשוב לכמה בנות זה קורה? כמה בנות ברחבי העולם סובלות ככה ואף אחד לא מתייחס? כמה בנות הולכות לישון על כרית רטובה מדמעות בגלל שנגעו בהן? ולא רק מגע כמו של ג'ק, מגע יותר אינטימי ואולי גם אונס? כמה באמת סובלות ככה?
"קים טאהיון! תתעוררי!" חברו הטוב והחייכן של בן זוגי צעק לאוזני וגרם לי לקפץ מבהלה, הוא ישב מולי בהתחלה ופתאום הופיע לצידי, מתי הוא הספיק?
"את בסדר? רוצה לדבר על זה?" הוא שאל, ידעתי שהוא דואג, הוא תמיד דאג לנו כשמשהו לא היה בסדר, בוא היה הבוגר מבין שלושתינו והרגיש שזו המחויבות שלו.
"אני פשוט... לא מרגישה בנוח יותר לעשות את הפרוייקט עם ג'ק..." מלמלתי בשקט, מנסה להתחמק מהשיחה הזו כמה שרק אפשר. ידעתי שהוסוק דואג, הוא תמיד היה דואג לשנינו כי היה הגדול מבנינו, תמיד היה שם כדי לעזור, אבל אני בספק שיהיה משהו שיעזור לי עכשיו.
"הוא פגע בך? אם הוא עשה משהו אנחנו נשבור אותו!" הבחור החייכן החל להגיד אך הנעתי את ראשי לשלילה, לא רוצה שהם יעשו עם זה כלום, לא רוצה להפוך לסיפור שמסופר ברחבי בית הספר.
המשכתי לשחק מעט עם הפסטה, מקווה מאוד שהוסוק ירד לגמרי מהעניין הזה, הרי לא באמת אמרתי לו מה קרה, הוא לא יכול להסיק לבד שזה מה שקרה, הוא יכול לחשוב שהוא סתם פלירטט איתי או ניסה לגרום לדברים לקרות בנינו בעזרת הדיבור.
"הינה ג'ונגקוקי!" השני אמר לי, גורם לי להסתובב ולחייך לעצמי כשראיתי את הצעיר ממני שם אוכל על צלחתו מהשולחנות מלאי האוכל שהיו בכניסה, שיערו היה מעט רטוב בגלל שרק סיים להתקלח וידיו השריריות היו חשופות בגלל הגופיה שלבש והציגו את גופו החטוב לאנשים הרבים שרק נמסו ממבט קטן עליו. היופי שלו היה פשוט לא טבעי... זה לא היה הגיוני שבחור שכזה יהיה אמיתי אך הינה, הוא עומד מולי בכל יום ובכל פעם מוכיח את עצמו מחדש, הוא מעבר לחלום.
הוא הסתובב לכיווני, מסתכל עלי בחיוך עדין, כאילו שכל הזמן שלא ראה אותי, מסיום הלימודים ועד עכשיו, היה יותר מידי בשבילו. נופפתי לכיוונו, מסמן לו שיגיע במהירות, וכך ראיתי אותו מתחיל לזוז לכיווני במהירות.
"הוסוקי... בבקשה אל תגיד לו שאני עצובה..." מלמלתי, מנסה להראות הכי מאושר שיש באותו הרגע, למרות שחיוכו של הצעיר הצליח לרומם את רוחי מעט, עדיין הרגשתי מפורק, הבנתי סוף סוף מה אנשים חושבים עלי במקום הזה... לפחות אחד קיצוני שכנראה ייצג את כל השאר.
לפתע הרגשתי חום גוף לצידי, אך החום הזה היה שונה לגמרי מחום גופו של גונגקוק. חום גופו של הצעיר היה עדיין ונעים, מחמם ממרחקים... מי שישב לצידי היה ההפך הגמור, שרף אותי רק מהקרבה שלו.
הסתובבתי לכיווני, מגלה את ג'ק צמוד אלי, מחייך את חיוכו הממזרי. לא יכולתי לסבול את זה... רציתי לצעוק, לברוח! אבל לא יכולתי שלא להשאר במקום.
"זה המקום של קוקי." אמרתי, מנסה להשאיר את קולי יציב כמה שרק אפשר אך הרגשות שזה גרם לי, פחד וחוסר נוחות, פשוט לא אפשרו את זה, קולי נשבר, פשוט התפרק אל מול הבחור שגרם לפחדים שלי להתעורר, באמת שחשבתי שהוא עבר את כל הגבולות אך מסתבר שעוד לא, עד הרגע הזה... כל זה, היחס שלו וההתנהגות המגעילה, הכל היה כלום לעומת המבט של ג'ונגקוק עלי ברגע שקלט את הקרבה המוגזמת שהייתה בין גופי לבין זה של ג'ק. הוא היה נראה פגוע, עצוב, נבגד, כאילו שזו הייתה אשמתי, כאילו שאני התרתי לשני להצמד אלי בצורה כה לא תמימה.
"ג'ונגקוק בדיוק הולך... אני חושב שזה המקום שלי עכשיו." ג'ק אמר בתוספת צחקוק, כאילו שכל זה היה בדיחה, אך אני פשוט לא יכולתי להחזיק את עצמי, מרגיש דמעה בורחת מעיניו כשגופו של הבחור שאהבתי פשוט התרחק מהשולחן, זורק את המגש עם האוכל שערם עליו בזה הרגע ויוצא מחדר האוכל.
"תהנה במקום שלך!" צעקתי בזלזול, סוטר לפניו בכעס ומרים את מגשי, קמתי ממקומי והתכוונתי ללכת, לא לפני שהצטערתי להוסוק והודתי לו על החברה שאירח לי בתחילת הארוחה.
רצתי אחרי גונגקוק, מנסה להשיג אותו כמה שיותר מהר וכמובן שמצליח. הנחתי יד על כתפו וגרמתי לו להסתובב לכיווני, מופתע מכך שאני מולו הוא ניגב דמעה שברחה מעיניו והסתכל עלי כאילו שעשיתי מעשה שלא היה בסדר.
"קוקי... אני לא רציתי שהוא יתקרב אלי ככה..." מלמלתי, יודע שהוא קנאי מעט אך לא חשבתי שזה מה שיגרום לכך, במיוחד כשכלום לא קרה, ומה שכן קרה, בכלל לא היה מרצוני בכל מקרה.
"הוא היה ממש צמוד אליך, התקרבתם בעבודה הזו הרבה מה? את בטוחה שלא רצית את זה? או שלא רצית שזה יקרה בפומבי? ראיתי את הצורה שהוא חיבק אותך במועדון יוני, אל תביאי לי תירוצים." הוא אמר והזיז את ידי מכתפו, דוחף אותי ממנו ופשוט עוזב, משאיר אותי מאחור.
אפילו לא הספקתי להגיב, לא הספקתי לשאול, לבדוק... איך הוא ידע על מה שקרה במועדון? למה הוא חשב שזה אומר שיש בנינו משהו?
רציתי להמשיך לרוץ אחריו, להסביר לו מה באמת קרה, אבל לא יכולתי, הוא לא רצה, כי אם היה רוצה לדעת, הוא לא היה עוזב.
~~~~~~~~~~
כואב לי על טאה 😭 עוד מעט הכל יהיה בסדר טאה עוד מעט!
הודעה חשובה!
למי שלא יודע, התחלתי ללמוד במכללה, אני עושה משהו עם החיים שלי וזה חחח
אז... אין לי זמן לכלום, אני משתדלת לכתוב כמה שיותר מהר אבל זה לא הכי מצליח אם אני לא חייבת לעשות את זה...
אז ראיתי עוד שיטה פה בוואטפד, שיטה שלא תשאיר לי ברירה אלא להעלות פרק. אני לא מחבבת אותה אבל חושבת שזה יעזור לי לכתוב מהר יותר...
מה אומרים שאתחיל לשים מטרות?
תכתבו לי אם אתם בעד או נגד, ואם יש לכם רעיון טוב יותר אז תכתבו לי.
הפיק הזה מאוד חשוב לי ואני באמת אשמח להציל אותו... אז אני אשמח לשמוע.💜
YOU ARE READING
Secret (vkook)/בהקפאה
Фанфикקים טאהיונג, נער ממוצע בתיכון ממוצע בקוריאה. בגלל העבודה של אביו נשקפת לו סכנת חיים הוא נאלץ לעזוב לארה"ב ולהתחפש לבחורה. *שימו לב שחלק מהפרקים עוברים שכתוב לכן יהיו דברים שלא נכתבו בעבר והרבה חלקים קודמים ירדו, ממליצה לקרוא מההתחלה. הסיפור נכתב במ...
