Black Roses - Hebrow

מקום משלך

"אתם ביחד או לא?" הוא שאל. ואנחנו... רק הסתכלנו אחד על השני ולא ידענו מה להגיד. הידיים זזו מעצמן והחזיקו אחת את השנייה. העיניים לא זזו לשנייה, הן רק ניסו לחקור יותר עמוק. פעימות הלב התאחדו אבל המוחות... המוחות הם אלה שאומרים לנו להיזהר, לא לקחת סיכונים, להישאר במקום הבטוח ולהגיד לא.

הידיים נפרדו, העיניים התרחקו אבל הלב, הלב לא החסיר פעימה, הוא ניסה להגיד לנו את מה שאנחנו לא רוצים להגיד לעצמנו, שאני ואת עוד נהייה אנחנו. אם לא היום, אז מחר, ואם לא מחר אז בעוד שבוע, שבועיים, אפילו חודש או חודשיים ואז... רק אז, אנחנו נבנה לעצמנו התחלות חדשות, חיים חדשים.

"לא, אבל הלב שלי אומר שעוד נהייה ביחד, נבנה לנו עולם אחר ביחד, בבועה שלנו לבד, עם חיים טובים יותר. אבל עכשיו? עכשיו זה לא הזמן שלנו." לא הזזתי את עייני ממנה, היא כל כך יפה. היא הסתכלה עליי חייכה חיוך אמיתי בלי זיופים.

"יום אחד עוד יהיה היום שלנו" אמרה, הסתובבה והלכה לה למקום אחר, למקום שנכון לה, שעכשיו הוא המקום שלה.
היא הלכה ואני נשארתי, הסתכלתי עליה בחיוך, בהערצה, היא עושה את מה שטוב לה. היא מתקדמת הלאה ואני נשאר מאחור מחכה לנס.

בוקר... פתחתי את המחשב לקחתי את הנס והוספתי עוד כפית סוכר, אני צריך אותו מתוק וחזק. שיעורר אותי מהחלום שהחלטתי ליצור לעצמי. 10:36, אין לי בית לממן, אין לי למי לדאוג חוץ מלעצמי, אז אני אדאג לעצמי טוב יותר, אבזבז פחות ואחסוך ויתר, אבלה יותר ואשתה פחות. התבגרתי. הבנתי שאני צריך לדאוג לעצמי טוב יותר מבדרך כלל. אבל בכל זאת משהו מרגיש לי ריק. הלב שאני צריך לדאוג לו, מה איתו? הוא עוד שלם? עדיין מתעלם מהסביבה ולא נותן לאף אחד להתקרב אליו? צריך עזרה? כן. הלב הזה צריך עזרה, הוא צריך עוד לב שישלים אותו לחלוטין, בלי סדקים לא מושלמים, בלי בורות פתאום בין החיבורים. פשוט לב שמשלים את השני.

אני ממשיך הלאה, יוצא לעבודה, עוצר ברמזורים ומסתכל ימינה, לכיסא שאת היית יושבת בו כל בוקר וכל צהריים שהייתי לוקח ומחזיר אותך לעבודה. מסתכל עליו ומחייך. טוב לך עכשיו, אני יודע את זה. הלכת למקום משלך. למקום שעושה אותך מאושרת.