שלא תגידו שלא פינקתי...
הוא מסתכל עליי בכעס ואימי תופסת בידו מנסה להרגיע אותו על ידי מגעה.
אך הוא ממשיך להביט בי במשך כמה דקות עד שפיו נפתח
"שב!" זה כל מה שהוא אומר לי
אני מתיישב מולו ואימי מנסה להרגיע את עצביו של אבי: "לוקאס הוא בסה"כ נער"
"כשאני הייתי בגילו לא השתעשעתי ככה כמו שהוא מרשה לעצמו למרות דבריי"
"לוקאס אתה היית בדיוק כמוהו ואתה יודע את זה"
לרגע מבטו מתרכך כשהוא מסתכל עליה אך כשהוא שב תהביט בי מבטו שוב קשוח ורציני
"אני חושב שאני יודע מה אני צריך לעשות איתך כדי שתקשיב לי. כשהייתי בגילך אבי שלח אותי לגור בבית משלי ולשלוט שם ובכך להוכיח את אמוני למאפיה"
"לא לוקאס אל תעשה את זה הבטחת לי" היא אומרת באנקת כאב אך הפעם לשם שינוי אבי לא מקשיב לה אמנם אני רואה שקשה לו לשמוע את קולה אך הוא נשאר עם אותו מבט על פניו
"תתחיל לארוז את החפצים שלך בעוד שבוע אתה עובר" הוא אומר ויוצא מהחדר אוכל.
אמי מתחילה לבכות ואני לא יודע מה לעשות
"זה בסדר אמא הוא צודק הכל יהיה בסדר"
"הכל לא יהיה בסדר הבן שלי לא ילך ממני"
"הי אני אבוא לבקר אני מבטיח" אני אומר וקם לחבק אותה
"זה בחיים לא יהיה אותו דבר"
"שנינו ידענו שזה יגיע בסופו של דבר, אבא תמיד מאוכזב ממני"
"לא הוא אוהב אותך הוא רק לא יודע איך להראות את זה"
"כדאי שאני אלך לארוז"
אני אומר והולך עייף מלדבר מאוכזב מהמילים אבי אף פעם לא יעריך ויכבד אותי.
אני מסדר את חדרי ושומע את אמי ואבי מדברים למטה-
"לוקאס הבטחת!"
"אני לא יודע מה עוד יעזור מלאכית זה הדבר שהכי יכול לעזור כרגע"
"מה? שהבן הקטן שלי יהיה רחוק ממני"
"בייב זה יסתדר הוא עוד יחזור"
"מתי? כשאני כבר אצא מדעתי"
"את יודעת שזה הפתרון הכי טוב"
"אני יודעת אבל בכל זאת קשה לי"
"בואי"
אני שומע אותו מצמיד אותה לחזהו והיא מתיייפחת. הם הולכים לחדרם ואז אני כבר לא שומע כלום אפילו לא מנסה לשמוע אני פשוט מסמס לגייסון שנפגש ביום אחר נכנס למיטה ונרדם.
*********
אני קם מוקדם לפני שאמא שלי מתעוררת אבי כבר במשרדו. אני לוקח אוכל ויוצא מהבית מסמס לגייסון לפגוש אותי במקום שלנו.
המקום שלנו זאת גיבעה שהיינו הולכים אליה כשהיינו קטנים
"אז מה היה חשוב לומר לי פנים מול פנים?"
"אני עוזב בעוד שבוע"
אני אומר ויחד עם המילים מנסה לקלוט ולהשלים עם המצב
"אתב לא רציני אחי"
"רציני"
"מה אבל למה?"
"אני חסר חינוך וצריך ללמוד להיות אחראי בלה בלה והדרך לזה שאני אגור לבד ואשלוט על אזור כדי להוכיח את אמוני למאפיה ושאני ראוי להיות היורש"
"אמרת פעם לאבא שלך מה אתה מרגיש? שאתה לא רוצה להיות היורש"
"זה מה שאני חונכתי אליו, ככה גידלו אותי אני לא אפרוש אני אוכיח שאני ראוי להיות היורש"
אני אומר ומקבל החלטה שזה מה שאני הולך לעשות להוכיח לאבי שאני ראוי לירוש את המאפיה.
אני מקבל הודעה מאימי לבוא לבית שלאבא שלי יש משהו חשוב לומר לי
אני נכנס הביתה ושניהם יושבים בספה מחובקים
"בן יש לי משהו חשוב לומר לך תישב" הוא מצביע לי על הכורסה ואני מתיישב מחכה לשמוע מה יש לו לומר
"אתה הולך להיות בלאס וגאס כחצי שנה ואתה יכול לקחת איתך את ג'ייסון"
אימי מחייכת אליי בניצחון אני ממלמל תודה ועולה ללמעלה
כבר חשבתי שהוא ויתר אבל בכל זאת זה עדיין יותר טוב רק חצי שנה וכשגייסון לצידי זה יעבור מהר יותר
אני מצלצל אליו לא מסוגל לעצור את שמחתי לנוכח המחשבה שהוא יבוא איתי
"שומע אחי?"
"אה?"
"בא לך לבוא לוגאס?"
הוא לא עונה ואני ממשיך להסביר
"אבא שלי מסכים לי שתבוא איתי לשם בגלל שאמא שלי בקשה ממנו ולה הוא בחיים לא יסרב"
"אמא שלך מלכה"
"אז אתה בא?"
"הנה אנחנו באים וגאס!" הוא צווח באוזני ושנינו צוחקים
"תכין את הדברים שלך בעוד פחות משבוע טסים"
"במטוס של אבא שלך?"
"ברור"
"אוקיי אני הולך להתחיל לארגן"
"אוקיי ביי"
"חולה עליך"
"ידעתי את זה תמיד" אני אומר וצוחק וביחד גייסון איתי
ואז כשהצחוק נרגע אני מנתק.
אני מסדר עוד קצת בגדים במזוודות ומבקש מרוני העוזרת לסדר איתי גם, כשהכל פחות או יותר מאורגן
אני מתקלח לובש פיגמה וצונח למיטה לוחש לפני שאני נרדם "וגאס הנה אני בא"
פרק לסופ"ש מחר יום חמישי כמה טוב שהוא באאאאא
היום יון חמישי יום חמישי יום חמישי איזה יום היום? היום יום חמישי
לאב יווו❤ ניפגש בפרק הבא
( נ.ב: מי שמעה על הספר- אהבה מכוערת?)
YOU ARE READING
pieces of goodnes 2
Romanceמאז שהוא היה קטן הוא חונך להיות הגון וטוב לב אך בו בזמן גם קשוח בתור היורש העתידי של המאפיה. הוא ראה את האהבה של ההורים שלו ותמיד ידע שהוא רוצה כזאת אהבה גם. אך מה קורה כשהאהבה הזאת נמצאת לו מול העניים אבל הוא לא שם לב אליה? או שאולי הוא מכחיש אותה?
